"כאשר האדם חסר אונים לחלוטין, ואין כל תועלת בהתנגדות, הוא עלול להיקלע למצב של כניעה. חסר הישע בורח לא בפעולה בעולם הממשי אלא בשינוי מצב התודעה שלו (ג'ודית לואיס הרמן)".
שלום חברים,
כאשר בני אדם נתונים תחת אימת תקיפה או סכנה, הם עלולים להשתתק במקום לברוח או להילחם. וברגע השיתוק הבלתי רצוני הזה, כהרף עין, מתחילה תגובת שרשרת כימיקלית אינטנסיבית בעלת השפעה רחבה בתוך הגוף שלנו:
הפעילות המווסתת של מערכת העצבים האוטונומית מפחיתה באופן קיצוני את קצב הלב. הגוף מרגיש כבד. העיניים תובעות מעצמן להיעצם. העצב עמוק אך בהשפעת ההדממה אין הדמעה. ואין יכולת לבכות. רגשות ההלם, הבעתה וחוסר האונים אחוזים בגוף. אין יכולת לזוז. אין לו יכולת להוציא הגה. בוודאי שלא לזעוק לעזרה. נוצרת הדממה הדומה במאפייניה למצב של מוות.
ובכן, מדוע בני האדם נוטים להשתתק (לקפוא) כשהם נתונים תחת סכנה ממשית, בשעה שהם זקוקים דווקא לדפוסי התמודדות של בריחה או לחימה? מהי התכלית האבולוציונית של דפוס התמודדות פרדוקסלי זה? האם פעילותו של דפוס התמודדות זה נוטה לשכיחות שונה על בסיס של חלוקה מגדרית? מהן ההשלכות הרגשיות והנפשיות הנוטות להתפתח תחת השפעתו של דפוס התמודדות זה?
לפני שאתייחס לשאלות אלה, להלן בקצרה התייחסות לתיאוריה הפוליווגאלית של סטיבן פורג'ס שמרחיבה את ההבנה הנוגעת לסוגיה זו.
ובכן, הפסיכיאטר פרופסור סטיבן פורג'ס, שהגה את התיאוריה הפוליוגאלית, טוען שהשיתוק נוכח תגובת פחד גדול, הוא ביטוי לפעילותה של תת מערכת העצבים האוטונומית הדורסאלית שהנה הקדומה ביותר מבין שלוש תתי מערכות אנטגוניסטיות הכוללות מלבדה גם את המערכת הסימפטטית והפרה סימפטטית הונטראלית (אליה אתייחס בהמשך).
לדבריו, העצב הדורסאלי מעצבב את את האיברים הפנימיים שמתחת לסרעפת (האברים הקשורים בתהליכי העיכול), וכן את הלב. בהשפעתו ישנה האטה קיצונית בפעילות הלב ובמטבוליזם. תת מערכת זו כאמור מופעלת כאשר האופציה להילחם או לברוח במצב של סכנה איננה קיימת מסיבות שונות (אל הסיבה המרכזית אתייחס בהמשך) וחוסר האונים משתלט.
פורג'ס רואה בתת המערכת הדורסאלית את תת המערכת הפרימיטיבית ביותר מבין שלוש תת המערכות של מערכת העצבים האוטונומית. לדבריו, פעילותה של תת המערכת הדורסאלית הנה ביטוי לפעילותו של החלק הקדום ביותר של עצב הוואגוס, אשר משמש את הזוחלים כאשר הם נחשפים לאיום על חייהם.
תת מערכת הונטראלית - פורג'ס טוען כי בניגוד לתת המערכת הדורסאלית, תת מערכת הונטראלית מווסתת את שלל פעילויות הגוף (קצב לב, הזעה, הדמעה, הפרשות, מטבוליזם וכ'ו') במצב של רגיעה. תת מערכת זו משולבת עם הפעילות החברתית הרגילה, תוך שאל פעילות זו מתלווים מאפיינים פיזיולוגיים (הבעות פנים, תנועות עפעפיים, עצמת קול וכדו') שונים, המסתנכרנים עם אופייה של הפעילות. ככל שהפעילות משתנה בהיבט של תחושת ביטחון ורגיעה, כך משתנים יחד עמה הביטויים הפיזיולוגיים.
פורג'ס רואה את שלושת תתי מערכות ויסות אלה בהקשר היררכי. ולכן לטענתו, במהלך אירוע מאיים, מתפתחת תנועה בשלושה שלבים בתודעתו של קרבן תקיפה טראומטית, ובמערכת העצבים האוטונומית שלו, בהתאם לרמת הביטחון שהוא חש בכל רגע נתון.
בשלב הראשון כשאנו חשים מאוימים אנו פונים לרמה הראשונה היא המעורבות החברתית (Tend and be friend). בשלב זה, אנו נקרא לעזרה ונבקש תמיכה ונחמה מאנשים בסביבה שלנו. אם אין מי שיגיע לעזרתנו או שאנו מצויים בסכנה מידית יופיע השלב השני.
בשלב השני ניסוג לדרך הישרדות פרימיטיבית יותר: תגובת הילחם או ברח בחסות המערכת הסימפתתית שכבר נכנסה לפעולה. תת מערכת זו אחראית על הכנת הגוף למצב של בריחה או לחימה, תוך שהיא מגבירה את הזרמת הדם לשרירים, מגבירה את קצב הלב ומעלה את לחץ הדם. אם גם זה לא מצליח יופיע השלב השלישי.
בשלב השלישי אנו נתונים במצב מאיים ממנו אנו לא יכולים להימלט. במצב בו אנו לכודים או מוחזקים בכוח. באין כל אפשרות אחרת להגן על עצמנו, ננסה לשמור על עצמנו באמצעות כיבוי המערכת הרגשית שלנו, כך שנוציא כמה שפחות אנרגיה. מערכת הפעלה זו מאיטה את המטבוליזם בכל הגוף באופן קיצוני. קצב הלב מאט, איננו יכולים לנשום, והמעיים מפסיקים לפעול או מתרוקנים. וזו הנקודה בה אנו קורסים או קופאים.
(מתוך: "נרשם בגוף").
הזיכרון הטראומטי מקודד במסלול נפרד שאיננו נגיש לתהליכי עיבוד, ועל כן מתבטא באופנים שונים שאינם ורבאליים (למשל, שחזורים התנהגותיים, תופעות סומאטיות). הזיכרון הטראומטי מחכה לעיבוד שישחרר את הנפגע מכפיית החזרה ומהתסמינים. היכולת לעבור ממצב דורסאלי של שיתוק למצב ונטראלי כרוכה בקיומו של זולת תומך המאפשר זאת. ללא זולת לא יתאפשר מעבר בין שתי הפוזיציות הללו.
במהלך ההכשרה שקיבלתי כקב"ן מילואים בתחום הטיפול בתגובת קרב, הוקרן בפנינו סרטון של צבי שהובס במרדף עם צבוע ולא נותרה בפניו כל אפשרות לשרוד. הצבוע עמד מעל הצבי שקפא ושכאילו העמיד פני מת. הצבוע התהלך סביבו נבוך, היות וציפה למאבק קצר ומכריע עם הצבי שלא התממש, ותחת זאת הוא עומד אל מול תרחיש אחר. בעוד הצבוע הסתובב במבוכה סביב הצבי, ברגע שהפנה את המבט למקום אחר, ניצל הצבי את שעת הכושר שעמדה לרשותו, פתח במרוצה והשאיר לצבוע ההמום אבק. מפאת המנוסה המהירה והמפתיעה הצבוע ההמום הבין מיד כי הפער שתפס הצבי ממנו כבר גדול מדי מכדי לסגור אותו, ולכן אפילו לא ניסה את מזלו במרדף מחודש.
תכליתה של תגובת הקיפאון בהיעדר כל יכולת להילחם או לברוח היא לאלחש כאב, לדמות מוות, על מנת לתעתע בטורף, לנצל שעת כושר ולאמץ דפוס פעולה של בריחה או אפילו לחימה. ההפחתה בפעילות האנרגטית משמרת את האנרגיה שנוצרה בשלב השני, ובמציאות המאפשרת זאת, כמו במקרה הצבי היא מנוצלת במלואה.
בקרב בני האדם תגובה זו מקבלת משמעות נוספת...
דפוס תגובה זה של שיתוק הנו נפוץ ואופייני יותר בקרב נשים לאור העובדה שלתוקף הגברי ישנה עדיפות בכוחו הפיזי על האישה המותקפת, ולכן אם היא תנסה להילחם בו חזרה או להימלט ממנו, היא עלולה להזמין תגובה אלימה חריפה יותר ובכך להגדיל את הסיכון בו היא נתונה. על כן, השיתוק שאוחז בקרבן התקיפה נועד למעשה למזער את הסכנה והנזק בו היא נתונה.
כך גם לגבי (Tend to be Friend) - לאור כישוריהן המפותחים יחסית של הנשים בהשוואה לגברים, בתחום האינטראקציה האמפתית, הן נוטות יותר לדפוס תגובה זה. נשים, יותר מגברים, עשויות לנסות לדבר אל לבם של התוקפים ואף לנסות "להתיידד" אתם, על מנת לנסות ולהזמין אמפתיה וכך לנטרל או לפחות להפחית את חומרת הפגיעה בהן.
לעומת זאת, תגובה הישרדותית הילחם - ברח הנה אופיינית יותר לגברים, שבהשפעת ההורמון הגברי טסטוסטרון (המגביר תוקפנות) והסוציאליזציה החברתית, נוטים יותר לדפוס זה של בריחה או לחימה.
אילו השלכות עשויות להתפתח כתוצאה מפעולתה של תגובת השיתוק?
תגובת הקיפאון (השיתוק) שחווים קרבנות תקיפה בילדותם או אף בחייהם הבוגרים, במהלך אירוע פוגעני עלולה לעורר בהם בושה ואכזבה עמוקה מעצמם. רבים פונים אל עצמם במעין תמיהה מתוסכלת נוכח השיתוק שאחז בהם? הם תוהים בעצב ותסכול מדוע לא נלחמו? מדוע לא יצא מגרונם קול? מדוע לא ברחו? ומדוע בחלוף אירוע התקיפה לא דיווחו לאחרים?
יש מהם שמפתחים תפיסת עצמי פחדנית המעוררת בהם בושה. יש מהם שמפתחים רגשות אשמה בשל האמונה שאולי באיזשהו מקום הם רצו בפגיעה ולכן הביאו אותה על עצמם. ואולי בכלל הם היו אלה שהזמינו את ההתקפה כי הם פגומים או מעוותים.
מחשבות שליליות אודות היותם פגומים, רעים ושאינם ראויים לאהבה עלולות לרדוף נפגעי טראומה בילדות לאורך שנים ארוכות, ולחולל פגיעה משמעותית באיכות חייהם ובתפקודם הכללי, בדגש על יחסים זוגיים.
נפגעי טראומה שמחזיקים תפיסות עצמיות שליליות עמוקות מעין אלה, ייטו לחפש בני זוג שמאששים "ידיעה" זו אודות עצמם. ייטו לחפש בני זוג שינהגו כלפיהם בתוקפנות, השפלה ודחייה. ומעצם כך הם ייכנסו למעגל קסמים הרסני, שבאורח טרגי ייצור שכבות טראומטיות נוספות על הטראומה המקורית.
פעמים רבות, התסכול של המטופלים מהשיתוק שאחז בהם במהלך אירוע התקיפה, איננו מתקיים רק נוכח אירוע התקיפה, אלא גם מעצם העובדה שהוא שב ועולה בהם כשהם פוגשים את המקרבן בהווה, אף אם חלפו שנים ארוכות מרגע התקיפה, ואף שמזה מזמן כבר ברור להם, כי אין באמת בכוחו של התוקפן עוד להוות איום.
קורבן התקיפה מפגיעות בעבר, הנושא עמו זיכרון טראומטי, איננו מבין כיצד על אף מה שהוא יודע אודות "עליבותו" של התוקפן, שבעבר נתפס כאימתני ומאיים, וכיום נתפס כנטול כל יכולת לפגוע, איננו מסתנכרן עם התגובות הגופניות המשותקות והחרדה המציפה. הוא איננו מבין מדוע הוא חווה שוב הפעלה לא רצונית של מערכת העצבים האוטונומית שלו (הזעה, דופק מואץ, חוסר יכולת לדבר, חרדה, מתח ולחץ).
הקורבן אחוז בתסכול מעצמו תוהה מה עוד הוא יכול לעשות כדי להפסיק את השיתוק שאוחז בו ללא הצדקה, כאשר הוא נמצא בקרבת המקרבן, שכבר ידוע לו כי הוא נטול יכולת לפגוע בו? מה עוד עליו לעשות כדי לא לגמגם כשהוא מדבר אתו (למשל, סביב הטיפול בילד/ה המשותף/ת)? מה עוד עליו לעשות כדי להפסיק לשקר לו כשאין כל צורך בכך היות ולא קיימת כבר סכנה?
לאור האמור לעיל, עלינו לסייע למטופלים לראות את תגובת השיתוק שאחז בהם בשעת האירוע הטראומטי, כתגובה הישרדותית טבעית, אליה בני האדם מחווטים בתהליך אבולוציוני של מיליוני שנים. עלינו להביא למודעותם כי תגובה זו איננה ביטוי של פחדנות, או של הסכמה שבשתיקה כביכול לפגיעה בהם, אלא תגובה שבנסיבות בהן היא נוצרה, נועדה להגביר את סיכויי ההישרדות שלהם. ולכן עליהם לראות את תגובתם זו באור חומל ולא באור שיפוטי.
בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
Comments