שנדור פרנצי

שלום חברים,

במאמר להלן אני מבקש להכיר לכם את מי שהיה חברו הקרוב ביותר של פרויד, ומי שלימים התברר שהרעיונות התאורטיים, פורצי הדרך שנאספו על ידו בשקדנות ובעבודה מאומצת בקליניקה הטיפולית שלו, הפכו לאבן פינה של הפסיכואנליזה העכשווית.

שנדור פרנצי. פרנצי 1873-1933 נולד בעיר מישקולץ בהונגריה השמיני מבין תריסר ילדים. הוריו יהודים ילידי קרקוב שנישאו בוינה חמש עשרה שנה קודם לכן. ההורים ניהלו חנות ספרים משגשגת במישקולץ. האב היה אמרגן שהביא לעיר מוזיקאים, משוררים ומרצים.

בגיל 15 הוא מאבד את אביו האהוב. בגיל 21 לומד רפואה ומתמחה בנוירולוגיה ופסיכיאטריה. בהמשך מתוודע פרנצי לפרויד דרך יונג (יונג שולח מכתב לפרויד: "ד"ר שטיין ומומחה נוסף לבעיות נפשיות, ד"ר פרנצי, רוצים לבקר אצלך בוינה, וביקשו ממני לבדוק עיתוי נוח עבורך.") פרויד ופרנצי מתיידדים כהרף עין ומכאן מתחילה ידידות עמוקה שנמשכה כרבע מאה.

יחסיהם של פרויד ופרנצי התקרבו מאוד עד כי פרויד התערב עפ"י בקשתו של פרנצי בחייו האישיים, תוך שהוא מפציר בו להינשא לאישה עמה היה בקשר ולא עם ...ביתה. ולא רק זאת אלא מקיים שיחה עם אותה אישה וממליץ לה להינשא לפרנצי. כך היה באותם ימים כאשר כללי אתיקה מקצועיים עדיין לא נוסדו וחברות התערבבה עם יחסים מקצועיים.

פרנצי בשונה מפרויד היה אדם לבבי יש הטוענים בעל אופי ילדי, חם ונטול גינונים מיוחדים. הוא הפציר בפרויד להיפתח בפניו ובכלל, הוא לא האמין כי אנליזה עצמית כפי שעשה פרויד, עונה במידה מספקת על הצורך בהתפתחות חיי הנפש שלו. פרנצי טען בפני פרויד בעקשנות כי רק אנליזה המתקיימת בעזרת אדם אחר יש בה כדי להתחקות אחר הלא מודע.

פרויד התנגד לבקשתו להיכנס לאנליזה וטען כי פרנצי שבוי בתוך העברה אינפנטילית. בכל מקרה, פרנצי חתר ללא לאות לכונן מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה יותר עם פרויד. פרויד מעולם לא נענה לצורך זה...

מבחינה מקצועית, לאורך שנותיו כפסיכואנליטיקאי, פרנצי החל לפתח הסתייגות הולכת וגוברת מחלק מרעיונות היסוד של פרויד.

כפי שניתן יהיה לראות בהמשך המאמר, פרנצי, בשונה מפרויד ששם יהבו על הקונפליקטים בין הדחפים למציאות, לערכים והמצפון כמקור לחרדות שונות, התעקש שגם למציאות המוחשית עשויה להיות השפעה טראומטית על הנפש כבר בילדות המוקדמת עקב הזנחה או התעללות מצד ההורים או מצד אחרים.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

פרנצי שפגש במטופלים טראומטיים הבין כי ישנה לקונה בגישה הפסיכואנליטית הקלסית בטיפול במטופלים טראומטיים, הן בהיבט של זיהוי המקורות הפתוגניים של ההפרעה והן בהיבט של המתודה הטיפולית. ייסוריהם הקשים של מטופליו שהתבטאו במצוקה קשה, תסמינים חריפים ועקשניים והעברות מלחיצות, עוררו בו עצמו כאמור תחושת חוסר אונים ומצוקה והביאו אותו להכרה כי חלק מהמטופלים שלו סובלים ממצוקה נפשית שהמקור שלה נעוץ בפגיעה מינית ע"י אדם אחר ולא בדחף מיני שהודחק או בקונפליקט אדיפלי שאיננו פתור. הוא זיהה את הכאב של המטופלים שלו שדיווחו בטיפול על התעללות מינית, ואת הקושי העצום שלהם לתת בו אמון לנוכח הפגיעה שחוו מצד דמויות קרובות. כאב שלעתים הופנה אליו בצורה תוקפנית:

"התחלתי להקשיב למטופלי אשר טענו בהתקפותיהם שאיני רגיש, שאני קר, ואפילו נוקשה ואכזרי. האשימו אותי באנוכיות, באטימות לב, ביהירות, וצעקו אלי: "מהר! עזור לי! אל תתן לי להיהרס ללא עזרה. התחלתי לבחון את מצפוני. האם, למרות הרצון הטוב שלי אין אמת בתלונות? (מתוך בלבול השפות)."

הוא זיהה שמטופלים אלה נוכח אופייה של הפגיעה מצד אדם אחר, פיתחו רגישות מיוחדת כלפי נוכחותו של המטפל, באופן שהעניק להם יכולת לזהות את הניואנסים הדקים של מחשבותיו ורגשותיו:

"בהדרגה הגעתי אז למסקנה שהמטופלים ניחנים בחושים ערים ומעודנים ביותר באשר למשאלות, לנטיות, למצבי הרוח, לסימפטיות ולאנטיפתיות של האנליטיקאי, גם כאשר רגשות אלה אינם מודעים כלל לאנליטיקאי עצמו (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

"כאן עלי לומר שמטופלים אינם נענים למליצות תיאטרליות של השתתפות בצער, אלא רק לסימפטיה אמתית. איני יודע אם הם מבחינים בכך בצליל קולנו, בבחירת המילים שלנו, או בדרך אחרת. מכל מקום, הם מגלים ידע מוזר, כמעט על חושי, ביחס לעולם מחשבותיו ורגשותיו של האנליטיקאי. נראה שאת המטופל כמעט אי אפשר להונות, וכל ניסיון להונותו מועד לכישלון (מתוך בלבול השפות)".

לעומת זאת, פרויד שבתחילת דרכו נחשף גם הוא בעזרת מטופליו, להיקף תופעת התקיפות המיניות בילדות ולהשפעתן הקשה על התפתחות חיי הנפש, ניסה לעגן מידע זה בתוך המבנה התאורטי הפסיכואנליטי. אולם, הוא נבהל ונסוג מגישה זו וחזר לשים את הדחף המיני בלב התפתחות חיי הנפש. יש הטוענים שעשה זאת משום שקיבל כתף קרה מצד הממסד הרפואי הווינאי של אותה התקופה.

בניגוד לפרויד שטען שעל המטפל להיות אנונימי, נייטראלי ומתנזר אל מול המטופלים על מנת לא להפריע את ההתחקות אחר החומר הלא מודע, הוא האמין שעל המטפל להיות חשוף, אקטיבי ואמפתי לעתים בטיפול ולנהוג כלפי המטופלים באופן תמיכתי.

"באנליזה אנו מרבים לדבר על רגרסיה אל הילדי, אבל נראה שאנו בעצמנו איננו מאמינים עד כמה אנו צודקים בכך. אנו מרבים לדבר על פיצול באישיות, אבל נראה שאיננו מעריכים כראוי את עומק הפיצול הזה. כשאנו שומרים על גישה קרה, חינוכית, גם מול חולה שגופו משותק ונוקשה, אנו קורעים את החוט האחרון שעוד מחבר בננו (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

להלן מבחר ציטוטים ממאמרו המכונן "בלבול השפות" המייצגים תובנות ורעיונות פורצי דרך בנוגע לדפוסי ההעברה הייחודיים של מטופלים הסובלים מטראומה, המצריכים את המטפל לארגן נוכחות אמפתית ייחודית:

"כמעט אפשר לומר שכדאי ליזום מדי פעם טעויות, כדי שאפשר יהיה מאוחר יותר להודות בהן בפני המטופל. אבל, רעיון זה מיותר כמובן, גם כך אנו טועים די והותר. בצדק התקוממה מטופלת אינטליגנטית, שאמרה לי "מוטב שלא הייתה שוגה כלל. היוהרה שלך, אדוני הדוקטור, מבקשת להפיק יתרון אפילו מטעויות (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

"פתיחת השער לביקורת, יכולתנו להודות בטעויות שלנו וניסיוננו להימנע מהן בעתיד, מעניקים לנו את אמון המטופל. האמון הזה הוא שיוצר את הניגוד בין ההווה לבין העבר הטראומטגני, הבלתי נסבל. זהו אפוא ניגוד חיוני, כדי שהעבר לא יחווה עוד בשחזור הזייתי, ואפשר יהיה להחיותו כזיכרון אובייקטיבי (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

יתר על כן, הוא האמין שהטיפול הפסיכואנליטי יכול וצריך להישען על יחסים שוויוניים בין שני סובייקטים חשופים שמתקשרים זה עם זה. על כן, הוא העלה רעיון נועז שכלל מחשבה אודות אנליזה הדדית. כלומר, שהוא והמטופל מטפלים לסירוגין זה בזה. אולם, משניסה זאת בעצמו הגיע להבנה שנזקיה עולים על תועלותיה.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

בשונה מפרויד שראה בטיפול מהלך קליני "נקי" מצד מטפל מוסמך נטול פניות, מחזיק בעמדה של "לוח חלק" המאפשר השלכת רישומים לא מודעים של נפש המטופלים, הוא האמין שהלא מודע של המטפל משחק גם הוא תפקיד בעיצוב השיח הטיפולי. על כן, הוא האמין שעליו להתחקות אחר הלא מודע שלו עצמו על מנת להבין את תרומתו בעיצוב הסיטואציה הטיפולית.

"החשוב ביותר הוא שאנו עצמנו נעבור אנליזה טובה במיוחד, כזו החודרת עד היסוד, כדי שנכיר את תכונות האופי שלנו, החיצוניות והפנימיות, כדי שנהיה מוכנים לקדם כמעט כל ביטוי של שנאה וזלזול החבויים באסוציאציות של המטופלים שלנו (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

רעיונותיו של פרנצי עוררו תרעומת רבה מצד פרויד ומצד החברה הפסיכואנליטית שכבר נוסדה. היו כאלה שלא הסתפקו בגילויי כעס ואף טענו שהוא ...חולה נפש. בהדרגה הוא מצא עצמו מחוץ לחברה הפסיכואנליטית כשהוא מוקע ומגונה ועם לב שבור.

כיום, בניתוח של דפוסי ההתערבות הטיפוליים שלו אפשר להתרשם שפרנצי היה סקרן ונועז מאוד בניסיון לפתח מחקר טיפולי. כך למשל, הרעיון שהלא מודע של המטפל משפיע על הלא מודע של המטופל נתפס היום כאחד מאבני היסוד של ההוויה הטיפולית הפסיכואנליטית. רעיונותיו ללא ספק הקדימו את זמנו.

עם זאת, ניתן להניח כי פרנצי לעתים אפשר מימוש בפעולה של דפוסי שליטה שהפנימו מטופליו נוכח הפגיעה שחוו. נכונותו לרפא באמצעות אמפתיה וחמלה הובילו אותו במצבי קיצון לעמדה כנועה בעלת מאפיינים מזוכיסטיים. כמו"כ, אנליזה הדדית התבררה גם לו כרעיון מרחיק לכת החורג מגבולות הסטינג הטיפולי ואיננו מושתת על חלוקת אחריות א-סימטרית הכרחית בין המטפל למטופל.

פרנצי נפטר מאנמיה ממארת בהגיעו לגיל שישים (שש שנים לפני פרויד).

כיום, רעיונותיו פורצי הדרך של פרנצי זוכים לרנסנס ולהכרה מחודשת בחשיבותם, עד כדי כך שנולדו להן גישות פסיכואנליטיות עדכניות (הגישה ההתייחסותית) הרואות בו את האב המייסד שלהן.

בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע (גם מרחוק)

0537226836