"בכל מקום אליו אני מגיע, אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפני (זיגמונד פרויד)".
שלום חברים,
בסיפור הקצר "אומן הצום" (השם המקורי בגרמנית הוא: "אומן הרעב") מתאר קפקא בכישרונו המיוחד, את קורות חייו המקצועיים של אומן רעב, המאתגר את הרעב כצורך בסיסי וקיומי של בני האדם, אל מול קהל מרוגש. סוג "אומנות" ביזרי זה יש לומר היה קיים במאות הקודמות באירופה.
תקציר הסיפור
האומן הושם בכלוב ישוב על קש ומסביבו מספר שומרים, שתפקידם היה לוודא שאיננו מגניב דבר לפיו. עמידה זו של האומן מעל חוקי הטבע נתפסה מופלאה עוררה הערצה, התלהבות וריגוש בקרב קהל אנשים שהתקבץ סביב הכלוב ומישש את גופו שכבר השיל מעליו משקל רב עד שצלעותיו בלטו מתוך גופו.
במהלך המופע שנמשך ימים רצופים וארוכים, אומן הצום חש כי הרעב איננו מאתגר אותו כלל וכלל. על כן, טען בפני שומריו כי לו היו נמנעים מקיצוב זמן הצום יכול היה להמשיך כך ללא הגבלה.
וכך היה האומן צם ומבטו כלפי הקהל היה ספק אדיש ספק מנותק, זוכה בתהילה ולהכנסה נאה בצידה.
לאחר זמן מה, הקהל החל בהדרגה לאבד בו עניין ואף לסלוד מסוג זה של אומנות והדיר רגליו ממופעיו.
עצוב ומודאג מהיעדר הכנסה, חיפש האומן ללא לאות מקום אחר בו יוכל להביא לידי ביטוי את כישורי הצום שלו, ולהנות מעניין מחודש שהכנסה ולו בסיסית היא שתהיה בצדה.
בצוק העתים, מצא עצמו מתפשר על הופעה כאייטם משני לחיות בקרקס. כלובו של האומן שכן ליד דיר חיות שעוררו עניין גדול יותר ממנו. ראו זאת המארגנים ובניסיונם הנואש להגביר את עניין הקהל באומן, הניחו שלטים צבעוניים שהוחלפו מידי יום, שהעידו על מספר הימים בהם נתון האומן במצב של רעב.
אולם, למגינת לבו של האומן, הקהל נותר אדיש ובהיעדר עניין מצדו, השלטים נותרו על כנם ולא עודכנו, והאומן נאלץ להסתפק במעט מאוד מבקרים שעברו על פניו בדרכם לצפות בחיות.
בהדרגה האומן נשכח.
באחד הימים הוא נמצא קבור מתחת לקש לאחר שנפח את נשמתו. במקומו של האומן הוכנס פנתר צעיר ונמרץ שעורר עניין רב.
במאמר להלן, אני מציע לראות בסיפור "אומן הצום" אלגוריה אדיפלית מועצמת, המנווטת עצמה בנחישות טרגית אל עבר מרחב נפשי פרוורטי מכוח קיומו של תסביך אדיפלי חריף.
ברם, לפני שאתייחס לזיקה בין סיפור "אומן הצום", התסביך האדיפלי וההפרעה הפרברטית, אתאר תחילה בקווים כלליים מאוד את קווי המתאר של התסביך האדיפלי העומד במרכזה של הפרוורסיה עפ"י פרויד.
כידוע, התסביך האדיפלי הנו קומפלקס נפשי מרכזי בהתפתחות חיי הנפש אליבא דפרויד. עפ"י תסביך זה, מדובר בדינמיקה בין שלוש דמויות: האב, האם והבן.
במסגרת תהליך התפתחותו של התסביך הבן מפתח יכולת לראות את האב כדמות שלישית בינו לבין האם. האב נחווה ע"י הבן כחסם מתסכל בינו לבין האם האדיפלית מושא התשוקה המינית שלו.
בדרמה פנימית זו האב הופך ליריב ומתחרה המעורר בבנו קנאה עזה, חרדה פרנואידית מסירוס לצד רגשות אהבה ואשמה כלפיו. חרדת הסירוס שהבן חווה הנה חרדה בעלת השפעה מרכזית על התפתחות חיי הנפש, אשר סביבה מתארגנת ההגנה המרכזית היא ההדחקה.
ייעודה של ההדחקה הוא לצמצם באופן יעיל ככל האפשר את הנוכחות המודעת של המשאלות המיניות כלפי האם והתוקפניות כלפי ההורה מהמין המנוגד ובכך למנוע את תחושות האשמה וחרדת הסירוס.
הדחקתה של המיניות והתוקפנות, האשמה והחרדה הנה עפ"י פרויד הבסיס למבנה האישיות הנוירוטי. פתרון התסביך הנו בהמרת תשוקתו המינית של הבן בחייו הבוגרים בתשוקה כלפי אישה אחרת ובהזדהות עם האב.
לדעת הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן במסגרת התסביך האדיפלי הילד מפתח יכולת הסמלה וסובייקטיביות, ומשתחרר מהאומניפוטנטיות הילדית, לטובת הכרה מפוכחת בגבולות כוחו ובגבולות מיניים ודוריים.
הפעילות המינית, כך מוסבר לילד באופן מובלע, איננה יכולה להתקיים בתוך המרחב המשפחתי. היעדר פתרון מוצלח לכן של התסביך כרוך בקיומם של שרידים של יסודות נפשיים אומניפוטנטיים, בליקוי ביכולת לראות את האחר, בהיעדר חשיבה מסומלת ומרחב נפשי מעברי.
הפרוורסיה
הפרוורסיה מושתתת על עולם פנימי המציע סדרים הפוכים בהם השפלה, שליטה באחר, תחושת כאב, והסבת כאב מעוררים ריגוש והופכים להיות מושא לתשוקה. חפצים מחליפים דמויות אנושיות, מציצנות וחיכוך איבר המין באופן כפייתי באובייקטים דוממים מהווים אלטרנטיבה לסיפוק מיני גניטלי.
בפרוורסיה, כפי שכתב ויניקוט, מיניות מתערבבת עם תוקפנות ללא חמלה.
אך הפרוורסיה איננה מתקיימת רק דרך ערוצים מיניים. אלא נושאת עמה היבטים יותר רחבים.
"התמה המובילה בעלילה הניאוסקסואלית (צורות מיניות) היא תמיד הסירוס"... בין אם התסריט הזה דורש את פעולת ההלקאה, הפציעה או החנק, בין אם הוא מחייב את האדם עצמו או את בת זוגו לאבד שליטה, להיות מושפל או להשפיל את בן הזוג – בכל מקרה המשמעות הלא מודעת היא אחת. כל אלה הם תחליפי סירוס והם, עד כמה שניתן להבין זאת, אמצעי המאפשר להשתלט על חרדת הסירוס באמצעות אשליה (ג'ויס מקדוגל, מתוך תיאטרוני הנפש)".
"פרויד ראה בכל גילויי המיניות הפרברטית גילויים אינפנטיליים הקשורים בהימנעות מיחסי מין בוגרים בשל חרדת סירוס הקשורה בשלב האדיפלי הלא פתור (דנה אמיר, מתוך שפת הזיקית של הפרברסיה)".
תחילה הוא ראה בה דחף מיני אינפנטילי שחמק מהדחקה. אולם, בהמשך הבין כי התופעה הנפשית הזו הרבה יותר מורכבת. ועל כן, ככל שחקר אותה כך הוא ראה בה אלטרנטיבה הגנתית להדחקה אל מול חרדת הסירוס. כלומר, הפרוורסיה היא דרך או ניסיון לעקוף את חרדת הסירוס.
החשיבה על אודות הפרברסיה המינית העמיקה והרחיבה ככל שהחלו לראות בה לא רק הגנה צרה מפני חרדת סירוס, אלא הגנה במובנה הרחב, הגנה על העצמי המתפורר הפרה-פסיכוטי.
רוברט סטולר טען כי הפרברסיה היא הצורה הארוטית של השנאה. היינץ קוהוט ראה בה ניסיון נואש לאיחוי של העצמי שהאינטגרציה שלו לא הושלמה עקב מפגש עם זולתעצמי לא אמפתי. פרוורסיה עפ"י אוגדן הנה ניסיון נואש להבדיל את החיים מן הסצנה הראשונית הנחווית כמתה.
וכעת, הבה נתבונן על הסיפור "אומן הצום", דרך הפריזמה של התסביך האדיפלי אשר במרכזו מצויה חרדת הסירוס:
עפ"י הסיפור, אומן הצום דרך הוויתור על המזון וההתגברות על הרעב מציב עצמו מעל חוקי המציאות והטבע. מעל התלות והנזקקות. הוא בז לחוקי הטבע ולתביעות המציאות ומתריס מולם בבחינת - אינני כנוע לכם ואינני נתון תחת שליטתכם. אדרבא, אני מפיק הנאה גדולה מההתגברות על כאב הרעב עד כדי כך שאינני חש בקיומו, ומעצם השליטה המוחלטת שלי על הדחף לאכול.
סוד כוחו הוא התהילה וההערצה של האנשים הרבים הצופים בו שולט ברעב ביד רמה, בדחף לאכול, ובעצם בחוקי הטבע. הקהל המשתאה נוכח היותו: כל יכול.
עולמו הפנימי של האומן, הנו עולם המתפצל בין גופו (עצמותיו מתחילות לבלוט מתוך גופו הכחוש עד כי המוות אורב לו בכל רגע נתון), לבין נפשו (החווה התרוממות רוח וחוסן נפשי אינסופי). בין תחושת האופוריה וההתגברות שלו על המזון שהנה בוטחת ונטולת היסוס, לבין הכליה המאיימת עליו.
הניכור כלפי גופו מרמז על משאלת המוות ועל עולם פנימי קודר ונוגה. פנטזיות הזעם של האומן הנאנק תחת עולו המסרס של אביו האדיפלי, מותקות מהאב האדיפלי אל עבר הרעב והמזון הנדחה בשלווה מצמררת. את המזון הדחוי ניתן לכן לראות כייצוג של המזון הרגשי של האב שנדחה בבוז, זעם ושנאה.
ההימצאות בכלוב מרמזת על היעדרו של חופש פנימי אמתי, בניגוד לאשליית החופש מהמזון ומהאב האדיפלי. הבדידות בתוך הכלוב מרמזת על תחושות בדידות אקזיסיטנציאלית נוכח הוויתור על האב ולאור זאת, על חוסר שייכות בסיסי.
תחושות האפסות והקטנות אל מול הייצוגים אלה של האב האדיפלי, משוקמים בעזרת יסודות נפשיים אומניפוטנטיים הכרוכים בוויתור עליהם, ללא חשש מאימת המוות הכרוכה בכך. על כן, את ההתנהגות המאנית, תחושת האומניפוטנטיות והזהות הגרנדיוזית, ניתן לראות כמרמזים דווקא על נוכחותם המפוצלת של ספקות, עצב, חרדה ובושה, נחיתות ובדידות בנפשו של האומן.
עבור אומן הצום, משאלת המוות הכרוכה בדחיית המזון, הופכים מושא תשוקתו של האומן.
כך האומן מייצר מערכת יחסים פרוורטית עם הרעב ממנה הוא שואב כביכול עצמה, מגבש את זהותו, מפיק תחושת ביטחון ומבסס תחושת חסינות ואיתנות, שעומדים כנגד חרדה פסיכוטית המאיימת בהתפרקות.
הרעב מתארגן כזולתעצמי פתולוגי, המעניק תחושה של מעטפת שתכליתה למנוע דליפה וקריסה של הנפש לתוך עצמה.
קפקא איננו מסתפק בתיאור המבנה הפתולוגי הפרוורטי, אלא אף מוסיף ומספר לנו מה עולה בגורלו של ילד המתריס נגד אביו האדיפלי ומהו גורלו של המבנה הנפשי הפרוורטי.
ובכן, בתחילת תהליך ההתרסה, אומן הצום אמנם "מצליח" לזמן מה לגזור את שערות ראשו של אביו האדיפלי, בכך נוטל ממנו את כוחו המאיים, ומעמיד אותו ככלי ריק, חפוי ראש ומושפל. ולאור פעולותיו הללו, הקרקע אכן נשמטת מתחת לרגלי אב אדיפלי זה, כוחו המאיים בטל, וחרדת הסירוס כביכול פגה גם היא ונעלמת. והנה לנו לזמן מה פתרון מוצלח לחרדת הסירוס המאיימת, כמו גם לחרדת ההתפרקות הפסיכוטית.
אולם, בהמשך מתרחשת תפנית דרמטית בעלילה - הילד שהביס את אביו האדיפלי, מגלה בכאב שזהו ניצחון פירוס. ניצחונו זה על אביו האדיפלי שבתחילת הדרך עורר בו שיכרון כוח, תחושת איתנות, התלהבות וריגוש שנשאו עמם תהילה, התחלפו בתחושות דחייה, גילויי זלזול וחוסר עניין מצד הסביבה כלפיו. העלבון העמוק נוכח המאבק המתחדש לזכות מחדש בתהילה מתחלף במשאלה... לשרוד. ובהיעדר כיבודים, עניין ותהילה תש במהרה כוחו של אומן זה, עד למותו המשפיל בו כבר אין מי שיבחין.
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
קליניקה בקריות
0537226836
Comments