"הגוף הוא החוף של ים ההוויה (אנונימי)".
שלום חברים,
תחילת דרכו של הנוירולוג זיגמונד פרויד בייסודה של הפסיכואנליזה, הייתה בניסיונו לחקור ולהבין את פשר הקשר בין הגוף לנפש. פרויד, כמו רבים אחרים שעסקו בתחום הנפש בתקופתו, היה מרותק ומסוקרן בנוגע לתופעה בה (בעיקר) נשים רבות פיתחו תסמינים פיזיים, כגון: עיוורון ושיתוק כשהמקור של התסמינים הללו היה בכלל נפשי. תופעה זו כונתה היסטריה.
הטיפול באנה או (ברתה פפנהיים) ע"י ברויר שהיה מלווה ע"י פרויד, שהנו מתיאורי הטיפול היותר מוכרים, מציג סוג מוזר לשעתו של טיפול, הרואה בהדחקה של תוכן נפשי סטרסוגני בעל משמעות סימבולית, כמקור לתסמינים השונים מהם סבלה המטופלת.
השיטה הטיפולית התמקדה לכן בניסיון להתחקות אחר המשמעות הסימבולית של התסמין הפיזיולוגי, תוך התמודדות עם הגנות שונות, התנגדויות והעברות הגנתיות, וכשהפירוש מושג יש להביאו למודעותה של המטופלת, וע"י כך לשחרר אותה מהתסמין.
מאז ימיו של פרויד חקר התופעה הפסיכוסומאטית המרתקת עבר התפתחויות רבות.
במאמר להלן אני מציג סיכום הרצאה מרתקת, עמוקה ומרחיבת דעת, של פרופסור דנה אמיר, שהנה פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית מומחית.
דנה מציגה בהרצאתה את הנושא באמצעות שלוש מטופלות המתלוננות על בחילה לא מוסברת שהמקור שלה נעוץ במצבן הנפשי.
ההדגשים שלי.
קריאה נעימה.
פסיכוסומה
הדרמה שמתרחשת על בימת הגוף היא תמיד רבת עצמה. הגוף מציב אותנו בתפר בין קיום לאי קיום. בין חיים למוות. לשפת הגוף קשה לתת פשר ומנגד קשה להתנגד לה. סימפטומים גופניים נוטים להיות עיקשים כי הסימפטום הופך את הגוף לחי. פעמים רבות מסתתרות מאחורי דרמות גופניות גדולות וצבעוניות תחושות של ריקנות, מוות, דיכאון. הגוף אוצר בתוכו טראומות ראשוניות. הסימפטום הגופני מחייה את הגוף - נפש ואת מרקם יחסי האובייקט. דרמות פסיכוסומאטיות קשורות לפרידה ונפרדות.
הקושי להפוך את הגוף לשפה או את הנתונים הגולמיים הראשוניים של החוויה לסמלים ולמילים, ממקם את הדרמה בשלב התפתחותי ראשוני מאוד של טרום מנטליזציה. אם היחס אם - תינוק איננו תקין, קשה לתינוק להפנים את האובייקט האימהי מספיק כדי לאבד אותו, כדי להפוך אותו לסימן, לדימוי, שפה. כך התינוק שנותר ללא שפה, ממשיך לייצר סימפטומים בגוף כדרך לשמור את האם קרובה אליו ומבטא באמצעותם את אי היכולת שלו להפנים אותה וגם להתאבל עליה בתוך התהליך של ההפנמה.
תהליך של הפנמה הוא תהליך של אבל. כשמכניסים פנימה מאבדים משהו בחוץ. צריך לאבד משהו בחוץ כדי לייצר משהו בפנים כמילה. התינוק צריך לאפשר לאם להתרחק כדי לקרוא לה. כדי להפוך אותה למילה או לדימוי או למחשבה.
להלן שלושה סוגי ביטוי פסיכוסומאטיים: מטפורי, מטונימי ופסיכוטי, ככאלה הנמצאים על הרצף שבין הנוירוזה לפסיכוזה. יש היררכיה של סימבוליזציה בתוך הרצף של התופעות הגופניות. החל מביטויים פסיכוסומאטיים שהם מטפורה עד לתסמינים שקשה למצוא בהם משמעות.
מטפורה מבוססת על אנלוגיה. קשר של דמיון בין שני שדות. למשל אהובי הוא ורד אדום. משהו בתכונות של האהוב דומה לתכונות של ורד. יפה כמו ורד. דוקרני כמו ורד.
מטונימיה - קשר באמצעות אסוציאציה. סמיכות בהקשר, במקום, בזמן. ממחישה דבר אחד באמצעות דבר אחר. למשל הבית הלבן מחליף את הדובר של הנשיא. או "שולחן שש רוצה חשבון".
"אם תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם יהיה ישועתכם. אם לא תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם ישמיד אתכם (מתוך ספרי הבשורה של כת "היודעים")".
הביטוי הפסיכוסומאטי המטפורי - התופעות הגופניות הסימבוליות מסרבות למודעות אבל בכ"ז מצויות בסדר סמלי. הן מין ניסוח רחוק שאדם איננו רוצה לדעת עד תומם. הסימפטום הוא לא מקרי. הן מטפורות כי יש בתוכם תוכן אנלוגי. הביטוי הפסיכוסומטי מסמל את האירוע הטראומטי.
דוגמה:
המטופלת הראשונה הייתה בת לאם מתעתעת שעשתה שימוש מניפולטיבי בצרכיה הפיזיים והרגשיים של הילדה ושיעבדה אותה אליה באמצעותם. מאז ומעולם המטופלת זוכרת את עצמה מגיבה לכל סיטואציה של היענות לצרכים שלה בתחושה של בחילה פיזית. הבחילה ייצגה את הדחייה הרגשית שהרגישה כלפי כל סוגי ההזנה האימהיים – כולל בתוך המרחב הטיפולי. השימוש שלה בבחילה הוא שימוש מטפורי. לבחילה ולדחייה תכונות דומות והקשר ביניהן הוא קשר אנלוגי. אחת ממוקמת בנפש ואחת ממוקמת בגוף והן מייצגות צורה של הרחקה.
הביטוי הפסיכוסומאטי המטונימי - הביטוי הפסיכוסומאטי המטונימי מבטא הסטה מזירת הנפש לגוף, ומזירה גופנית אחת לזירה גופנית אחרת. הגוף מקיים את הדבר עצמו בלי הדחקה ובלי הרחקה. הביטוי הפסיכוסומאטי המטונימי נמצא ברצף חוויתי עם הזיכרון הטראומטי בלי לסמל אותו.
דוגמה:
המטופלת השנייה מפתחת תחושת בחילה כל אימת שבאה במגע עם המשאלה להרות. הבחילה אצל מטופלת זו ייצגה לא רק את היחס להריון (יחס מטפורי) אלא את ההיריון עצמו (יחס מטונימי). מטופלת זו העלתה זיכרונות חריפים של הריון קשה שבסופו נולדה אחותה שהנה פגועת מוחין. הקרבה בין הבחילה לבין ההיריון לא מבוססת על דחייה מטפורית של ההיריון, אלא על הסטה של החרדה והאשמה שקשורות בהריון של האם מזירת הזיכרון הנפשי לזירת הזיכרון גופני. כך יכלה ליצור קשר עם התוקפנות, החרדה והאשמה שלה כילדה בלי לתת להם מובן. כך יכלה לזכור בלי לזכור. להחיות באמצעות הגוף את הסצנה מעוררת החרדה בלי לתת לה את הדעת ואת הדין. היא יצרה בעצם אסוציאציה.
מרגע שהפכו בעלות פשר שתי המטופלות הסתייעו בפירוש באופן שהביא להקלה משמעותית של התסמין הגופני.
"מטופל המנסה לתקוף מודעות למחשבות מסוימות, פנטזיה או מצבי קונפליקט שיש בהם כדי לעורר רגשות חזקים של כאב או התרגשות יתר, עלול, למשל, לייצר פיצוץ סומטי במקום מחשבה, פנטזיה או חלום (ג'ויס מקדוגל, מתוך: תיאטרוני הגוף)".
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי – הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי איננו בריחה מהטראומה אלא חבירה אליו. זוהי תופעה גופנית שאיננה נגישה לפירוש מחד ואיננה מחיה את החוויה הטראומטית מאידך. זוהי מתקפה על כל ניסיון של ייצוג ועל המשמעות באשר היא.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי מעגן את עצמו בגוף לא משום שהגוף הוא הזירה הטראומטית של הזיכרון, אלא כי הזיכרון הוא הזירה טרם המשמעות, טרם השסע שהשפה יוצרת. טרם הרחקה מהממשי.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי לא רק שאיננו אוצר משמעות כמו המטפורי או משמר רצף עם המשמעות כמו המטונימי, הוא מתקיף את הסובייקטיביות ואיננו מאפשר כינון של אני חווה. הוא יוצר דרך הגוף איחוד מספק, אני מספק ומאגי ללא מחשבה וללא חציצה.
דוגמה:
המטופלת השלישית הנה בת יחידה לאם בגיל העמידה ונולדה ככל הנראה כתוצאה של אונס. האם שגידלה אותה ללא אב נהגה להכריח את הילדה לישון אתה במיטתה עד שנות גיל ההתבגרות המאוחרות וקיימה איתה יחסים סימביוטיים בנפש ובגוף – לא יחסים שיש להם גוון מיני. במטרה להרחיק את הילדה מפני האפשרות לפרום את הסימביוזה הזו סיפרה לה האם סיפורים מסמרי שיער על גברים בכלל ועל אביה בפרט. הילדה גדלה בתחושה שכל התרחקות מהאם ותפיסת העולם שלה תוביל למוות. התקשורת ביניהן לא הייתה באמצעות מילים אלא באמצעות קודים גופניים שהיו ידועים רק להן.
המטופלת שהייתה בעלת יכולת מילולית דלה ושטוחה דיווחה על תחושת בחילה מתמדת. כרונית, בלתי מובחנת. לא בחילה שמגיעה וחולפת. לא כזו שיש לה קווי מתאר או צורה כלשהי או קישורים אסוציאטיביים. בחילה קיימת שאיננה מגיבה למצבים מסוימים או תולדה של מצוקה. בחילה שהיא חסרת פשר ומסרבת לפשר. כמו אוויר עומד. כזו שלא ניתן לשים לב אליה ומצד שני, כזו שלא ניתן לשים לב לשום דבר מלבדה.
פסיכוסומה, שפה, פירוש, נפרדות...
כאשר האם מציעה פירוש לילד הנפש שלו עושה הצלבה בין החוויה לפירוש. כך שבצד החוויה הגולמית נוצר פירוש שהאם מציעה שמכניס את החוויה של הילד לתוך סדר השפה. החיתוך בין החוויות שזוכות לאותו שם זה מה שהילד יחווה לתוך השם הזה. "אוקיי, זה כאב".
אולם, תמיד יש שארית שאיננה נכנסת תחת הפירוש. השארית הזו נשארת מחוץ לשפה ונותרת מושא לאיווי. תמיד מתגעגעים לדבר הזה שלא הצלחנו ללכוד במילים. לא הצלחנו ללכוד במילים את החוויה במלואה. סובייקט חי הוא סובייקט שחסר לו. בלי חוויה של חסר אין סובייקט חי.
"אני לא פוחד למות. אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה יקרה (וודי אלן)".
שפה מבוססת על נפרדות ויוצרת נפרדות והביטוי הפסיכוסומאטי יוצא נגד הנפרדות ונגד השפה. הוא כרוך בסיפור עצום. זה ביטוי גופני של התמכרות לכאב. מדובר כאן בסירוב לוותר על הכאב וסירוב לתת לכאב משמעות. והתענגות זו כרוכה בהישארות טרם החסר גם במחיר של ויתור על הסובייקט ועל הסובייקטיביות.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי מה שמיוחד בו זה שהוא יוצר באמצעות הטוטליות הגורפת של החוויה הגופנית אשליה של שלמות שאין בה חסר של השפה, של נפרדות.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי מתנגד לא רק לפירוש אלא גם לכל אופן של הסמלה ושיום. לעצם כינונה של שפה נפשית ושל סובייקט בתוך שפה. המטרה שלו היא לא להגן על האני ועל תוכן בלתי נסבל, אלא למנוע את כינונו של מבנה שיכול להכיל תוכן כלשהו. סירוב לקיום נפשי. סירוב לקיום אני מובחן ומבחין.
השורשים שלו בפרידה מאובייקט שלא ניתן להכיל אותו. אימה מפני פרידה ונפרדות. אימה מפני כל סוג של ייצוג. כל סוג של שפה. מאיין את הסובייקט כבעליה של חוויה ומחשבה.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי, מפורר את התודעה. מתקיף את המחשבה. עצמת ההרסנות בסיפוק שמעניק. מחיה את אשליית האיחוד עם האם הממשית הראשונית. לעומת זאת, לביטוי המטפורי נוכחות מארגנת. הסובייקט נשאר כמי שנאבק על הסובייקטיביות שלו.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי מבטא אי יכולת לעשות את המעבר מהממשי לסימלי. איננו מספר סיפור ואיננו רוצה להקשיב לסיפור. מתקיף את המעבר. מתקיף את השפה. מסרב לכל סוגי החציצה. מסרב להכללות ומסרב לחריגה מהכללות. אי אפשר לשרוד את המעבר מגוש לפסל. מחוויה למילה ומגוף לגוף מדבר. יש לעגן מחדש באופן זהיר את כל סוגי החציצות: בין המילה למחשבה, בין הגוף והתודעה, בין האני והאחר.
הביטוי הפסיכוסומאטי המטפורי הוא המפותח ביותר והנגיש ביותר לפירוש. התופעות הגופניות הפרימיטיביות הן מטונימיות, אך גם הוא יוצר נתיב אל מה שנמצא מחוץ לתודעה וגם מבקש מאתנו ללכת בנתיב הזה, למרות שההליכה בו היא הרבה יותר מורכבת.
הביטוי הפסיכוסומאטי הפסיכוטי, הנו ביטוי להתנגדות לכל סוג של חיבור. הגוף הוא הזירה של טרם המשמעות. מתקיף את הסובייקטיביות.
בלי חוויה של חסר שאנו כמהים אליו אין תנועה נפשית. סובייקט חי הוא סובייקט שחסר לו. שפה מבוססת על נפרדות וגם יוצרת נפרדות. הפסיכוסומאטי יוצא נגד הנפרדות ונגד השפה. התענגות טרם החסר גם במחיר כינון הסובייקטיביות. התמכרות לכאב. סיפוק בכאב. סירוב לתת לכאב משמעות.
דנה טוענת שלעתים ניתן לראות תזוזה בתופעות הפסיכוסומאטיות בין שלושת דרגות ההסמלה. מציעה להסתכל על אזורים בתוך התופעה ולהתאים את ההתייחסות שלנו בהתאם לרמת ההסמלה.
Comments