נרקיסיזם מופנם

הניסיון מוכיח כי מי שמעולם לא סמך על איש לעולם אינו מאוכזב (ליאונרדו דה-וינצ'י).

שלום חברים,

המשאלות הליבידינליות של המטופלים יונקות מהפנטזיות הלא מודעות ומיחסי האובייקט המוקדמים שלהם, שופכות אור על יחסים אלה ומעצבות את יחסי ההעברה אל מול המטפל. המשאלה הליבידינלית המתבטאת באמצעות ההעברה מגדירה את מידת ואופי כמיהתם של המטופלים לצורות ומאפיינים שונים של קשר.

יש שמשוועים לקשר בעל אופי תמיכתי, אמפתי ומכיל, עם מטפל שניתן לתת בו אמון ולחשוף את פגיעותם ונזקקותם כפי שלא העזו לעשות מעולם. יש שמבטאים את כמיהתם לקשר עם מטפל שיבין אותם כפי שלא הובנו מעולם, שיעזור להם להבין את עצמם ואת המציאות בה הם נתונים. יש שמשתוקקים לקשר עם מטפל שניתן לנוח בנוכחותו מהמתח והחרדה בהם הם אחוזים, באמצעות הישענות על נוכחותו הרגועה והבוטחת. יש שמבקשים קשר עם מטפל שניתן לשאוב ממנו תקווה, ביטחון, תחושת ערך, בין היתר דרך התמזגות עמו. ועוד ועוד...

אך מה קורה עם מטופלים שמציגים משאלות עם רמה ליבידינלית נמוכה או כאלה שאינם מציגים משאלות ליבידנליות כלל ביחסי ההעברה עם המטפל? מה קורה כאשר המטפל עומד מול מטופלים שאינם מבקשים ממנו לא את נוכחותו החמה, המרגיעה, המאדירה, המתקפת והמנחמת... ? לא את ניסיונו המקצועי, נקודת מבטו, את עצתו, תבונתו?

מדוע בכלל מטופלים נטולי משאלה ליבידינלית אלה מגיעים בכלל לטיפול? מה הם בעצם מבקשים? והאם מטופלים שאינם מציגים משאלות ליבידנליות סביב יחסי האובייקט עם המטפל, נעדרים משאלות כאלה גם אל מול העולם? אל מול החיים עצמם?

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

במאמר להלן אני מבקש לעסוק במטופלים הנושאים צורה נרקיסיסטית בעלת מבנה מופנם, שהנה פחות מוכרת ופחות סטריאוטיפית, שמאופיינת בהיעדרה של משאלה ליבידינלית כלפי המטפל.

את המאמר ניתן לראות כמאמר המשך למאמר קודם, שניתן לקרוא אותו כאן, שעוסק בהפרעה נרקיסיסטית ובדרכים להתייחס אליה מבחינה טיפולית בתוך המרחב הטיפולי.

וכעת לנרקיסיזם המופנם...

צורות נרקיסיסטיות

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל טוענת בספרה תאטרוני הנפש, כי הספרות המתייחסת לצורה של הנרקיסיסט המופנם היא הרבה יותר מצומצמת, בהשוואה לצורה הנרקיסיסטית האקסטרוברטית החותרת למיזוג עם אובייקט עצמי כפייתי, שלגביה נכתבה ספרות רבה.

מקדוגל טוענת שסימפטומים נרקיסיסטיים עלולים ללבוש שתי צורות ביטוי שונות בתכלית זו מזו. צורה אחת מבוססת על ניסיון ליצור מערכת יחסים עם זולתעצמי (עפ"י המושג של קוהוט), כלומר יחסים עם אדם אחר שרואים בו חלק מהעצמי ומתייחסים אליו כך.

זוהי לדבריה צורת יחסים שקרובה לאותה אחדות פרימיטיבית עם האם, דהיינו, הצורך באחר שיישא באחריות המלאה להתמודדות עם המתח ועם כל מה שמכאיב ומרגש מכדי שהתינוק יעבד עיבוד נפשי. הצטברות כזו של רגש מוצאת פורקן בעצם נוכחותו של האחר, וביכולתו להכיל אותה. בני אדם אלה מסוגלים לתפקד רק בנסיבות בהן עומד לרשותם זולתעצמי המכיל את רגשותיהם השונים, מעניק להם מענה למערך צרכים רגשיים ראשוניים ופורק עבורם את המתח הנפשי ללא שהם נדרשים לעיבוד נפשי (אגב, לצורה נרקיסיסטית זו התייחסתי במאמר העוסק בגבר האלים וניתן לקרוא אותו כאן).

הצורה השנייה בה אני מבקש להתמקד במאמר להלן מנוגדת לצורה הראשונה בהיותה מפנה עורף ליחסי אובייקט מפאת החשש מאבדן תחושת העצמי, העלולה להיגרם ממיזוג הטמונה ביחסים נרקיסיסטיים.

לטענת מקדוגל, הלוקים בה נוטים לכן להתרחק משאר בני האדם מחשש לאבד את גבולות העצמי שלהם ואת תחושת העצמי שלהם.

"בני אדם אלה נוטים להסתפק בעצמם ולהתכחש כמעט לכל צורכי התלות שלהם, ולהתייחס למאוויים מיניים או נרקיסיסטיים, בקלות ראש, ולהכחיש את עצמתם". יחסיהם נוטים להיות לדבריה בעלי רמה ליבידינלית נמוכה ביותר. הם נסים ממשאלות ליבידינליות כאילו טמון בהם איום של הרס או שעבוד דמוי מוות.

המשותף והשונה בין שתי הצורות הנרקיסיסטיות

לדברי מקדוגל, המשותף לשתי הצורות האלה הוא שהן מוזנות מפחדי סירוס מוקדמים מן הסוג הנרקיסיסטי, "ולכן הם חותרים ליצור מערכת מתמשכת של יחסי אובייקט נרקיסיסטיים בתקווה לתקן את הדימוי העצמי הפגום שלהם, ולחסום את הבהלה הגואה בהם כל אימת שקיים איום של פרידה או מצב מעורר חרדה אחר".

כל אחד מהם מנסה, בדרכים סמויות, לקיים או לשחזר את הזיקה הפרימיטיבית לאם. אלה המבקשים את אובייקט העצמי, מחפשים את האובייקט בעולם החיצוני. לעומת זאת, אלה המגנים על עצמם כנגד המשאלה לאובייקט עצמי מתמזג, חווים את ההתמזגות רק בדמיון.

לדבריה "ביסוד שתי הצורות הנרקיסיסטיות נמצא דלדול נפשי, בין אם הוא מתבטא בחיפוש כפייתי אחר אובייקט עצמי או ביחסי אובייקט שטחיים. "לאמתו של דבר, אנו ניצבים בפני ארגון נפשי שנועד לחתור ליחסים המתפתחים בעקבות האהבה הפרימיטיבית או להימנע מהם – ושניהם מבטאים פנטזיה של מיזוג".

נרקיסיזם מופנם

מקדוגל טוענת שהאובייקטים הפנימיים של בעלי הצורה הנרקיסיסטית המופנמת כל כך דחוסים, מפוצלים וחסרי חיוניות לפיכך הקטעים הליבידינליים אינם נראים בחייהם של המטופלים ואינם נשמעים באסוציאציות שלהם. היא מוסיפה שהתאוריה של התפקוד הנפשי של הנרקיסיסטים המופנמים, הרבה יותר מסובכת בהשוואה לאלה המכורים לאובייקטים שלהם.

היא רואה עין בעין עם קוהוט את ההימנעות ממשאלות ליבידינליות ומיחסי אובייקט קרובים, במסווה של הסתגלות לחברה, נובעים מקיומו של אידיאל אני שלעולם לא ניתן לעמוד בדרישותיו.

הניסיון הטיפולי לימד אותי שהאני האידיאלי הנוסד בתוך המבנה הנפשי הנרקיסיסטי אמנם חותר להביא לתיקון אינסופי וסיזיפי של הליקויים המצויים באני על מנת להימנע מבושה ודחייה, אך בו בזמן הוא נועד למלא צורך נוסף והוא להוות חומת מגן מבוצרת היטב אל מול הסתמי, הטעון במשאלות תוקפניות ומיניות, שביטויים הארכאי ביחסים המוקדמים הסב לאני הרס וחורבן בעל משמעות טראומטית.

המטרה לעניות דעתי היא לכן להימנע מרה-טראומטיזציה של חוויות דחייה ובושה העשויות לנבוע מגילויים של כמיהה יצרית נלעגת כלפי האובייקט הבלתי מושג, לא פחות מהניסיון לתקן ליקויים ופגמים באני. על כן, למשאלה הליבידינלית אין ברירה במציאות זו אלא להיכנס להסגר תחת פיקוחו ההדוק והרודני של האני האידיאלי.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

מטופלים בעלי הטענה ליבידינלית נמוכה ביחסי האובייקט שלהם וביחסים הטיפוליים כפי שהם משתקפים דרך תהליכי העברה עם המטפל, שואפים, כמהים ומשתוקקים ליחסים מספקים, חמים ומגוננים. עם זאת, מפאת חרדה מבושה, דחייה וחולשה הם נוטים לשמור על הדחף הליבידנלי במין הסגר שתכליתו שמירה על האני מפני חוויות משתחזרות של חוויות אלה שנחוו בעבר, נהדפו לעתים בלעג ואיימו על שלמותו של האני. לנוכח היותה של החוויה המוקדמת כה מאיימת, הם זיהו את הדחף הליבידנלי כמקור לצרות שלהם ולכן הם למדו לפתח יכולת הגנתית ייחודית שמסייעת להם "לא להרגיש". הם נאלצו לפתח הגנה בעלת אופי דיסוציאטיבי שמרגע שנוצרה סייעה להם להפחית סבל, אך בו בזמן עברה התקה מהיחס אל ההורים ליחס שלהם כלפי החיים שטעמם ניטל מהם. כך שלמעשה, החיים עצמם הם ייצוג הורי כלפיו לא ניתן להפנות משאלות ליבידנליות.

מטופלים בעלי משאלות ליבידינליות נמוכות עשויים להציג תסמיני חרדה ועצב בעלי אופי אקזיסטנציאלי. לערער על תכלית ומשמעות החיים, לבטא תחושת ריקנות ומצוקה נוכח חלופיות החיים, השוללת את הטעם בהם. לפתח חרדה אל מול המוות הבלתי נמנע אף שהם צעירים ובריאים. כשלמעשה, מצוקות אקזיסטנציאליות אלה עשויות להסתיר מצוקות נפשיות עמוקות יותר מאלה שמוצגים מעל פני השטח, ללא מודעות למקורות של חרדות אלה סביב יחסי האובייקט המוקדמים.

לאור זאת, ישנו חשש אמיתי שהמטפל עשוי לראות בהן את התסמין העיקרי ולגזור ע"י כך התערבות בעלת אופי אקזיסטנציאלי, כשבפועל תסמין זה מסתיר מצוקה שהמקור שלה נעוץ כאמור ביחסי האובייקט המוקדמים.

החמצת המטפל את ההבנה של איכות החוויה הרגשית המדולדלת נפשית, המשתוקקת לקשר אך בו בזמן מסתירה אותו, את מקורותיה של המצוקה ואיכותה, עלולה לגרום לו להותירה ללא התייחסות אמפתית ממצה.

לבד מכך, המטפל ללא הבנה עמוקה דיה של מקורות המצוקה ומאפייניה, עלול להימנע מעיבוד עשיר ומלא יותר של הטראומה של יחסי האובייקט המוקדמים, ולהסתפק במידע שטחי שעולה מצד המטופלים הללו, כשמידע זה רחוק מלבטא את עצמתה של הטראומה.

ולבסוף, המטפל עלול לראות כאמור לעיל, בהיעדרה של משאלה ליבידינלית כפי שהיא משתקפת בתהליכי ההעברה, ביטוי להיעדרה כביכול של תשוקה וכמיהה לקשר עם המטפל מצד המטופל, בשעה שכמיהה זו קיימת ואף עזה, אך היא מסתתרת ונחבאת מפאת חרדה.

עד כאן חברים. מקווה שמצאתם את המאמר מפרה. מוזמנים לכתוב לי הארות, הערות, שאלות והתייחסויות.

שלכם,

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט

0537226836