מקרבן לתוקפן

"אישיות רופפת, עדיין לא מפותחת דיה, מגיבה על מצוקה פתאומית לא ע"י הגנה, כי אם ע"י הזדהות מפוחדת והפנמה של האיש המאיים או התוקף (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

מהו התהליך הפסיכולוגי שעוברים ילדים שהיו קרבנות אלימות ו/או התעללות מצד מבוגר, שמביא דווקא אותם, מי שחוו על בשרם הם, חוויה של פחד ואימה, בלבול וחרדה, חוסר ישע ואונים, להיות אלימים ומתעללים באחרים בחייהם הבוגרים?

מה ניתן לעשות, אם בכלל, על מנת לסייע לקרבנות אלימות וההתעללות בילדות להימנע מלפתח דפוסי חשיבה והתנהגות אלימים ומתעללים? ובעצם, האם מדובר רק בדפוסי חשיבה והתנהגות - או שמא הרבה מעבר לכך...?

לאורך תקופת עבודתי הטיפולית, בעיקר בתחום של אלימות במשפחה, מצאתי שגברים רבים זכרו היטב את טבעם המר של רגשות הפחד והבעתה, הבלבול הנורא וחוסר האונים המשתק כאשר אביהם תקף והתעלל באימם ו/או בהם עצמם. הם זכרו היטב את עצמם מנסים לתפוס מחסה מתחת לשולחן הסלון כשאביהם היכה באלימות קשה את אימם. הם זכרו היטב את אביהם עם המבט השונא ומעורר האימה במהלך האלימות האכזרית שהפעיל כלפיהם.

לא היה מנוס מלתהות מדוע דווקא הם שסבלו בילדותם מאב (ולעתים גם אם) חם מזג ועם פתיל קצר, שהפעיל אלימות באופן שרירותי או נהג בהם באופן מתעלל, מצאו עצמם בתא המשפחתי שהקימו, הופכים בעצמם לחמי מזג, משליטים טרור ונוהגים באלימות והפחדה, ובכך הופכים עצמם דומים מאוד לאביהם - חלקם - כפי שהם העידו על כך, בניגוד מוחלט לרצונם.

אמנם רבים זכרו היטב את ההתרחשויות האלימות, אולם, כפי שהתרשמתי תוך כדי טיפול בגברים הללו, לא כולם נתנו לאלימות, לטרור או להתעללות מצד האב משמעות זהה.

גברים רבים נטו למזער את משמעות והשפעת ההתנהגות האלימה עליהם ועל יתר חברי המשפחה שהיו קרבנות לאלימות זו. חלקם נטו לפרשנויות חיוביות של האלימות שחוו בילדותם מצד אביהם, נוכח היותה לטענתם בעלת כביכול השפעה החזקתית ("אם אבא שלי לא היה מרביץ לי הייתי היום יכול לגמור כעבריין").

הייתה קבוצת גברים שביטאה הסתייגות עמוקה מהתנהגותו של האב, תוך שהיא גילתה מודעות לנזק החמור ולהרס והחורבן שהתנהגותו חוללה. אך בו זמנית, קבוצה זו תיארה את ההתנהגות האלימה באור שובבי, וביטאה כלפיה סלחנות, תוך שהיא נוטלת כך ממנה את המשמעות השלילית וההרסנית.

גברים רבים ביטאו ערגה לאורח החיים בעבר שהיה לדעתם פחות מורכב ומסובך, זמנים בהם מעמדו של הגבר בתוך המרחב המשפחתי כשולט ובעל סמכות וכבוד היה בלתי מעורער, לצד זה, הביעו הסתייגות מהאב האלים והמתעלל העושה את מעשיו מכוח עמדה תרבותית זו, ללא שהם רואים פרדוקס בעמדתם זו.

במהלך הטיפול גברים רבים הצליחו לבוא במגע עם המשמעות של התנהגותם האלימה. חלקם כאבו עד מאוד את התפרקות התא המשפחתי שבנו. רבים מהם יכלו להיות לראשונה בחייהם במגע עם הכאב שלהם שהיה חבוי מתחת לזעם אדיר שמקורו היה בכלל בחוויות הילדות, עת היו הם ושאר חברי המשפחה קרבנות לאלימות אכזרית של אביהם.

ועדיין, האב שנהג באלימות אכזרית כלפיהם, היה עבור רבים מהם גם אהוב מאוד. מה שיצר בתוכם קונפליקט פנימי חריף. לא פעם עמדו דמעות בעיניהם כאשר הם החלו בטיפול לפגוש את רגשות הכאב והזעם כלפי האב האהוב שהיה גם שנוא.

כך או אחרת, המודעות הכואבת שפיתחו לנזק, להרס ולחורבן שהאלימות וההתעללות שלהם גרמה לעצמם, לנשותיהם ולילדיהם, עוררה ברבים מהם רגשות אשמה קשים, תחושות צער עמוק וחרטה, תסכול, בלבול, מבוכה גדולה ובושה. כנראה לעולם לא אשכח את אותו גבר שהיה מגיע אליי למפגשים הטיפוליים במרכז לאלימות במשפחה כשחיוך נסוך על פניו, תוך שהוא אומר לי "אני מגיע אל השוחט".

מפאת היותו של הקונפליקט הפנימי חריף ובלתי נסבל, לאור רצונם העז להחזיק בתוכם ייצוג אבהי חיובי מופנם, הרגשות השליליים הוכחשו ופוצלו מהתודעה.

השפעתה ארוכת הטווח של המציאות הנפשית המוכחשת והמפוצלת, נטלה את חיוניותם, ועוררה בהם עצב, ריקנות, כאב ודיכאון. הניסיון להתמודד עם עולם פנימי טעון וכאוב זה הופנה אל עבר המציאות החיצונית דרך מנגנונים של פיצול והשלכה. הקרבנות המידיים של ההגנות הללו, מלבד הגברים עצמם, היו הנשים והילדים שלהם.

ברם, התהליך הפסיכולוגי שעברו גברים אלה במהלך ילדותם, איננו מתמצה "רק" בתהליכים של פיצול והשלכה בניסיון ליישב קונפליקט פנימי חריף, אלא, כפי שאציג כעת, הרבה מעבר לכך...

לאור היותה של אלימות והתעללות מתמשכת בילדים מצד מבוגרים מעוררת בהם אימה מתמשכת ומקריסה את תחושת השליטה, הביטחון והאמון שלהם בהוריהם, במבוגרים ובעולם, ועל מנת להימנע מקריסה מוחלטת זו, נפשם הצריכה מהם להפעיל מנגנון הגנה בעל איכות ייחודית, שיסייע להם לשרוד בתוך התופת בה הם מצויים.

הגנה זו מכונה "הזדהות עם התוקפן".

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הזדהות עם התוקפן

מונח זה הוטבע ע"י הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי במאמרו המכונן "בלבול השפות". במאמר זה, מציג פרנצי באופן מצמרר את החוויה הנפשית שחווה ילד הנתון תחת אימת תוקפנותו של המבוגר. למעשה, פרנצי, ביקש באמצעות מושג זה לתאר קונפיגורציות מנטליות המתהוות תחת אימה ממושכת, שתכליתן לסייע לילד לשרוד את ההתעללות של המבוגר באופן שימנע את קריסתו הנפשית.

ד"ר דנה אמיר, טוענת במאמרה: ש"כדי לשרוד את הפחד המכלה מול האובייקט הטראומטי, המתעלל, הנפש הילדית מסתגלת לתוקפן ומתאחדת אתו, הופכת אותו מפולש זר, מנוכר ושרירותי, לאובייקט רגשי שיש למעשיו התכווננות ומשמעות אישית. הסיבה למאמץ הילדי הזה קשורה בכך שקל יותר לנפש לשאת סבל שיש לו משמעות, מאשר סבל שנחווה כשרירותי. אולם, תהליך זה מצריך הזדהות לא רק עם התוקפן עצמו, אלא גם עם עולם המושגים שלו, ולכן יש לו השלכות עמוקות והרות אסון. הוא הסיבה לכך שילדים שעברו התעללות מתמשכת פעמים רבות ממשיכים לפרש לאורך חייהם התעללות כאהבה, או ניצול מיני כטיפול ודאגה".

מכר פנה אליי לפני שנים ארוכות באירוע בו פגש בי בבקשה שאייעץ לו כיצד לנהוג עם בנו המתבגר שפורק עול ומורד בסמכותו. ניסיתי לעודד מכר זה לנסות ולהבין מה מקור ההתנהגות של בנו. או אז, ענה לי בזעם ומתוך שכנוע פנימי עמוק, שהחינוך היום הנו קלוקל. שפעם החינוך היה חינוך אמתי. וכדי להמחיש דברים אלה, סיפר לי שיום אחד אביו תפס אותו על חם מעשן סיגריה אף שאסר עליו לעשות כך. ותוך שהוא אוחז בו בכוח הכריח אותו לאכול את הסיגריה שעישן. גבר זה טען בלהט שהאקט "החינוכי" של אביו היה מוצלח מאוד ולראיה הוא לא עישן מאז ולו סיגריה אחת. המום מדבריו שאלתי אותו אם הוא כה בטוח בהשקפתו החינוכית מדוע זה פנה אליי?

"ההיבט הייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן הוא ההיבט הנוגע להפנמה, או לבליעה של התוקפן כאובייקט ממאיר, מחולל מוות. בליעה זו מסוכנת מפני שהיא כרוכה לא רק בהצדקת מעשיו של התוקפן ולקיחת אחריות עליהם, אלא גם בהחלת תפיסת העולם של התוקפן על כל יחסי האובייקט המאוחרים יותר, באופן ההופך את הילד הפגוע פעמים רבות לפוגע בעצמו. אלה הם המקרים שבהם הבושה והאשמה של הילד הופכות לסאדיזם של המבוגר (ד"ר דנה אמיר, מתוך: הנראטיב החסום והטיפול המדומה היבט ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן)".

"הילד שנפגע משליט על הסביבה טרור של אימה וחרדה באמצעות תפיסת עולם טוטאלית חובקת כל, שאיננה מניחה לאחרים לידו להתהוות או להתקיים כסובייקטים בעלי רצון עצמאי או מחשבה עצמאית משלהם... הפגיעה העמוקה הקשורה בהזדהות עם התוקפן היא הפגיעה ביכולת לדיאלוג וביכולת לטרנספורמציה (ד"ר דנה אמיר, מתוך: הנראטיב החסום והטיפול המדומה היבט ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן)".

מדוע מכר זה סיפר לי את סיפורו? מדוע התריס כלפי השקפתי? מה הוא ביקש, בעצם סיטואציה פרדוקסלית זו, לומר לי?

דנה אמיר מוסיפה שפרנצי טען ש"לא כל העצמי מוכחד בתוך הסיטואציה המתעללת. יש תמיד חלק המשתמר במחתרת ומשדר משם אותות חיים מוצפנים, כאלה הנסתרים מעיני הסביבה, ולא פעם גם מעיני הסובייקט עצמו... אך אם סיטואציית ההתעללות היא סיטואציה המתרחשת לאורך זמן, כפי שקורה כשהגורם המתעלל הוא ההורה, למשל, הילד או הילדה פוחדים פחד מוות מן האפשרות שיתעוררו לחיים החלקים המנותקים, משום שהם עשויים לסכן את החיבור לתוקפן ולמוטט את כל מערכת האיזונים המעוותת שנבנתה בעמל כה רב. יוצא שבמקום לפחד מן התוקפן, הילד המזדהה עם התוקפן מפחד למעשה מעצמו. כתוצאה מכך הוא או היא מוכנים לנתק חלקים שלימים של העצמי שלהם כדי לשמר, באמצעות ניתוק זה, את החיבור לאובייקט המתעלל (ד"ר דנה אמיר, מתוך: הנראטיב החסום והטיפול המדומה היבט ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן)".

"בהכירו את התוקפן מתוכו מסוגל הילד לתכנן באופן בוגר בהרבה מגילו האקטואלי כיצד לפייס, לפתות, להחמיא לתוקפן ולפרק אותו מנשקו. ההזדהות עם התוקפן פירושה שהילד לא רק עושה את מה שמצופה ממנו לעשות – אלא מרגיש גם את מה שמצופה ממנו להרגיש, בין אם מדובר בהזדהות עם מה שהתוקפן רוצה שהילד יחוש – ובין אם מדובר בהזדהות עם מה שהתוקפן עצמו חש. באופן זה עשוי הילד לחוות את התשוקה של התוקפן כשלו, ובמובן זה לקחת חלק בעונג שחש התוקפן שעה שהוא מתעלל בו (ד"ר דנה אמיר, מתוך: הנראטיב החסום והטיפול המדומה היבט ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן)".

בחלוף שנים מאותו אירוע עם המכר, אני נוטה להעריך כי המכר דיבר מתוך העצמי המשוחרר מאותה הזדהות שעדיין שרוי במחתרת. זה המבקש לצאת ולפגוש אמת כואבת ומטלטלת אודות רשעותו של התוקפן והיעדר המשמעות והפשר של מעשיו התוקפניים לבד מהיותם נובעים משרירות לב, רוע ואפילו מסדיזם. להבנתי, העצמי של המכר נבהל מהחיבור לחלקים אלה המנותקים שלו וחזר לכן, למרבה הצער למסתור הנפשי בו הוא נמצא לאורך חייו.

יש להוסיף, שאנה פרויד העניקה למושג "הזדהות עם התוקפן" משמעות שונה. היא טענה כי הילד הנתון תחת חוויה של אימה, פחד וחוסר אונים, מפאת התנהגות אלימה או מתעללת, עשוי לחקות את מאפייניו ההתנהגותיים והערכיים של התוקפן, וע"י חיקוי זה הוא בעצם מטמיע בתוך עצמו מאפיינים אלה, המשחררים אותו מרגשות של אימה, פחד וחוסר אונים ותחת זאת, מעניקים לו תחושת כוח ושליטה. הגנה פסיכולוגית אליה התייחסה אנה פרויד, מבוססת על רעיון ההזדהות של אביה עם סוגיית התסביך האדיפלי, הנפתר גם הוא באמצעות הזדהות עם האב.

פרנצי טען ש"אם עוזרים לילד, למטופל או לתלמיד לוותר על תגובת ההזדהות, ולהדוף את ההעברה שהייתה עליו לטורח, כי אז נוכל לומר שהצלחנו לפתח את אישיותו (פרנצי, מתוך: בלבול השפות)".

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט