רק בדרך זו (של פיצול) יכול אדם לאהוב את האובייקט בבטחה, במצב של בטחון שאינו נגוע בחרדה, ולשנוא בבטחה מבלי לפחד שיפגע באובייקט האהוב (אוגדן מתוך: "הקצה הפרימיטיבי של החוויה)".
שלום חברים,
כשעבדתי בתחום טיפול באלימות במשפחה מטופלים רבים נטו למקם את הרוע והשנאה אצל האחר והטוב והאהבה אצל העצמי. מפאת היותם של העימותים בין בני הזוג כה עזים, נדמה היה כי היחסים הזוגיים הקונפליקטואליים לבשו צורה סימביוטית הנעדרת מובחנות של העצמי מהאחר.
בני הזוג אבדו זה בתוך זה.
ביסוד היחסים הסוערים הללו עמדה ראייה מפוצלת של העצמי ושל האחר באופן שמנע מבני הזוג לראות את היחסים ביניהם באופן מציאותי. הזעם והשנאה, חוסר האמון, הסלידה והתיעוב היו כה עזים עד כי לא נותרה כל פניות רגשית להתבוננות אובייקטיבית על היחסים הזוגיים. מטופלים אלה התקשו מאוד לראות את תרומתם למציאות האלימה הקיימת, ולכן לא עמדה להם היכולת לראות את האחר בהקשר רחב הכולל היבטים טובים, ורחמנא ליצלן, היבטים של מצוקה המצדיקה חמלה והבנה.
מטפלים הפוגשים מטופלים הנוטים להפעלה כה מסיבית של הגנה מפצלת יודעים מראש כי מנגנון הפיצול המופעל ביחסים הזוגיים והבינאישיים של המטופלים, חזקה עליו שיהיה פעיל גם סביב היחסים הטיפוליים.
על כן, בקרב המטפלים נוצרת דריכות כלפי התפתחות דינמיקה של יחסים העלולה להיות נתונה או מושפעת מהגנה מפצלת.
איום הופעתן של ההגנות המפצלות ביחסי הטיפול מומחש היטב כאשר מתפתחת ציפייה מובלעת מצד מטופלים הנוטים לפיצול, לגילויי תמיכה בלתי מעורערת בעמדתם סביב יחסי האובייקט שהם מנהלים.
המטפל שהופך להיות עד המום לעצמתם הקיצונית של גילויי הזעם והשנאה של המטופלים, הנוטים להגנה מפצלת, כלפי מושא הזעם שלהם, מבין היטב ודי מהר וברור כי הוא עצמו עלול להפוך להיות מושא הזעם של המטופלים הללו, אם יבטא עמדה שאיננה עולה בקנה אחד עם הנרטיב הקרבני של המטופל.
ביטוי עמדה כזו, כך מבין המטפל, המנוגדת לנרטיב הקרבני של המטופל, עלול לגרור תגובה רגשית בעלת אופי תוקפני מצד המטופלים, העלולה להתפתח למשבר המערער מהיסוד את יחסי האמון, ממנו יחסי הטיפול ספק אם יוכלו להשתקם.
על כן, הספקות העולים ומתגברים במטפל אודות הנרטיב הקרבני של המטופלים, המבוסס בחלקו על ההסתייגות שהוא מפתח מגילויי התוקפנות של המטופלים הללו, בהם הוא מבחין ביחסי האובייקט שלהם, מתקשים לקבל מקום במרחב הטיפולי, מפאת חשש גובר מצד המטפל לפגיעה בברית הטיפולית וביחסי האמון שהוא מבקש לבסס.
על רקע המגבלות אשר הוא חש נאלץ להחיל על עצמו, האווירה בחדר הטיפול הופכת להיות מתוחה, קלסטרופובית ומחניקה. המטפל נאלץ לצמצם דרגות החופש שלו ומתקשה לפתח תחושה משוחררת, ספונטנית, פוטנטית ואותנטית ביחסיו עם המטופלים הללו, ולאור זאת, הדינמיקה הטיפולית המפוצלת שחווה המטופל ביחסי האובייקט מחוץ לחדר הטיפול, עלולה למצוא מאפיין משתחזר בתוך חדר הטיפול.
מנגנון הפיצול מעצב תפיסת עצמי ואובייקט מקוטבת, המשבש באופן משמעותי את תפיסת המציאות. מהות פעולתו של מנגנון זה מתמצית בפיצול התודעה סביב הקשרים של טוב ורע, של קרבן ותוקפן. הראייה המפוצלת טומנת בחובה רגשות עזים ומכוננת יחסי אובייקט מפוצלים וסוערים, העלולים להשתחזר גם בתוך המרחב הטיפולי. מטופלים הנוטים להפעלה מסיבית של הגנה מפצלת, עלולים לפתח חרדה בעלת אופי פרנואידי, העלולה לאיים באופן ממשי על היכולת ליצור ברית טיפולית ולכונן יחסי אמון בסיסיים ואותנטיים עם המטפל.
מנגנון הפיצול – תיאוריה קלייניאנית
פרויד הציב את השערתו בדבר קיומו של דחף המוות במאמרו "מעבר לעקרון העונג" ב1920. השערתו הייתה כי קיימת דואליות בין דחף החיים לדחף המוות. לשיטתו, מתקיים קונפליקט תמידי בין שני הדחפים הללו, כאשר דחף המוות חותר להרס עצמי ומוות, ולכן הוא המקור העמוק ביותר של אמביוולנטיות, חרדה ואשמה. במרכזו של דחף המוות מתקיימת שאיפה של האורגניזם לשוב למצבו הקודם – לאין, למצב לא אורגני. המקבילה הנפשית היא הכמיהה לנירוונה. לעומת זאת, דחף החיים חותר לאהבה ולטוב. במרכזו של דחף החיים מתקיים הליבידו המיני.
נוכח אופיו המאיים של דחף המוות הוא מוסט החוצה אל עבר אובייקט ומקבל לכן אופי תוקפני.
התוקפנות, אם כן, אליבא דפרויד הנה מולדת. היות וכך, מנקודת מבטו השאלה לגביה איננה אם היא קיימת, אלא אם היא נמצאת בשירות דחף החיים ובכך למעשה נמצאת בשירות האני, או שמא בשירות דחף המוות. ולאור העובדה שהדחפים נוטים להתמזג שאלת הדומיננטיות של מי מהם היא זו שתקבע לאן מועדות פניו של האורגניזם. לאהבה, לצמיחה והתפתחות או לשנאה, רוע, סדיזם ומזוכיזם.
כידוע, קליין מאוד הושפעה מפרויד והייתה למעשה, ככל שיכלה, נאמנה לתיאוריה שלו. היא אימצה בחום את הרעיון הספקולטיבי, יש לומר, של פרויד אודות קיומו של דחף המוות והרחיבה והעמיקה מאוד את המשמעויות של דחף זה על תהליך ההתפתחות.
יהושוע דורבן, בהקדמה לספר: "מלאני קליין – כתבים נבחרים", טוען כי קליין הרחיבה את מושג יצר המוות, הציבה אותו במרכז התאוריה שלה, אך שינתה במקצת את מובנו.
דחף המוות
יהושוע דורבן, טוען כי מיום היוולדנו אנו יודעים שאנו מתחילים למות, "כי המוות בתוכנו בכל רגע ורגע, ועובדה זו גורמת למפץ חשיבתי ולמגוון תגובות הגנתיות, החל מהזדהות יתר עם האין וכלה בהכחשתו המוחלטת". לדבריו, צורות ההתמודדות עם עובדה מעוררת חרדה וצער זו, הנן יצירתיות ורבות.
כך למשל, הנצרות מתייחסת למוות כאל תחנת מעבר, הבודהיזם כאל מוטיב מרכזי בקיום וכשחרור רוחני, ההינדים כאל שינוי צורה, המוסלמים השיעים כאל אובייקט נחשק ואהוב וכהפוגה עד לתחיית המתים ביהדות. "הפתרונות הנם רבים, אך בכולם מקננת אותה חרדה בסיסית".
על מנת להבין את הקשר בין דואליות הדחפים להגנה המפצלת, הבה נעשה הפוגה קצרה מרעיון הדחפים הדואלי ונתפנה לתינוק הקלייניאני.
התינוק הקלייניאני
לדברי יהושוע דורבן, התינוק הקלייניאני "אינו ניחן בתמימות שמייחסת לו התרבות המערבית, הרואה בתינוק מעין גן עדן אבוד, מושא להשלכות המבוגרים ומושא התקוות והאידיאליזציות. המורכבות והתחכום שמייחסת קליין לתינוק – עולם פנימי מלא ועשיר, יכולת לייצג ולפנטז, ומעל לכול, יכולת התייחסות רגשית בעלת עצמה (לטוב ולרע) לדמות האם – מעוררים חרדה ומחייבים טיפול זהיר בתינוק".
על רקע הדברים הללו, לדבריו, קליין טענה ש"החרדה מתעוררת לא רק מהיעדר חיצוני או מחסך ממשי מתמשך, אלא כתוצאה מכל מפגש עם התלות באחר, ועם הצורך הפנימי והיכולת להרוס רגשית הן את מקור הצורך והן את האובייקט שיכול לספקו".
ולאור העובדה שבראשית החיים הפנטזיות הלא מודעות הן כל יכולות ומבוססות על עיקרון ההשלכה והזדהות, כלומר מה שאני חווה נחווה ע"י האחר, קליין ראתה את החרדה מתארגנת סביב יחסי האובייקט הראשוניים המאופיינים בתלות, צרות עין, שנאה, אידיאליזציה, דה-ולואציה, הכחשה של הנזקקות, השלכה של חלקים טובים ורעים עד להתרוקנות, פגיעה ביכולת לחשוב מפאת אותה שנאה ותאוות הרס, פחד מאיון האובייקט ומאיון העצמי.
דורבן מסכם זאת כך: התינוק ככל שהוא זקוק יותר, תלותי יותר, מרגיש חסר יותר, מושפל יותר, צר עין וקנאי, רדוף יותר ובעיקר בודד. התינוק רוצה את החלב ואת השד אצלו בפנים, ואם לא אז יהרוס הכול. קליין לכן טענה שהפחד ממוות פיזי או נפשי, מאיון או כיליון והתפרקות הוא מקור כל החרדות.
הפחד שמתארת קליין בהשפעת דחף המוות אינו רק פחד מהסופיות הפיסיולוגית אלא בראש ובראשונה הפחד מהמודעות לתשוקתנו לאין. שנאה, חמדנות, צרות עין הם כולם גילויים של דחף המוות הטבוע בנו מלידה ותכליתם של אלה היא מימוש בפועל של אותו דחף המוות.
"מטרת צרות העין והשנאה היא איון הקיים בי ובאחר, וכן איון הקשר בנינו וההזדקקות האסימטרית והבלתי נמנעת של אדם אחד לאחר... "אנו זקוקים לאחר בכדי לשנוא, לחמוד ולקנא לא פחות מאשר אנו זקוקים לו כדי לאהוב. קיים קשר דו ערכי בין יצר המוות לשנאה וצרות עין המבטאות אותו ובו בזמן סותרות אותו. הן מכוונות לאין אך כובלות את האדם ביש נוקשה ומצמית" (יהושוע דורבן)".
"התשוקה של האדם איננה רק לחיים אלא גם למצב של חוסר תשוקה (יהושוע דורבן)".
קליין עצמה טענה במאמרה "הערות על כמה מנגנונים סכיזואידיים" כי "למן ההתחלה ישנו דחף הרסני המופנה כנגד האובייקט המתבטא בפנטזיות אוראליות סדיסטיות על שד האם. היא הוסיפה בהמשך כי "החרדה המתעוררת כתוצאה מפעילותו של יצר המוות בתוך האורגניזם, נחווית כפחד מפני איון ולובשת צורה של פחד רדיפה. דומה כי הפחד מפני הדחף ההרסני קושר את עצמו באופן מידי לאובייקט, או לחלופין נחווה כפחד מפני אובייקט בלתי נשלט וחזק ביותר... ההכרח להתמודד עם חרדה מאלץ את האני המוקדם לפתח מנגנונים והגנות בסיסיות".
יש לומר, שקליין ראתה את הנטייה הליבידנלית לשד האם הן בשל היותו של השד מספק הזנה (השפעה מתחום האתולוגיה) והן בשל העובדה שהוא מספק עונג חושני. לשיטתה, בתחילת ההתפתחות הליבידו מופנה אל השד שהנו אובייקט חלקי, כאמור מתוקף היותו בעל כושר הזנה ומעניק סיפוק חושני. השד הנו אובייקט חלקי בשל העובדה שבשלב ההתפתחות הראשוני התינוק איננו יכול לראות את האובייקט כשלם, אלא באופן חלקי נוכח מגבלותיו התפיסתיות הטבעיות.
להלן סקירה פנומנולוגית קצרצרה של יחסי הגומלין, בין הגורמים השונים, המעצבים את המציאות התוך נפשית של התינוק אליבא דקליין:
חרדת איון – כאמור, מנקודת המבט של קליין, התינוק מגיע אל העולם כשהוא מצויד קונסטיטוציונית בדחפים תוקפניים השואפים לאיון של העצמי ושל האובייקט. השנאה, צרות העין והחמדנות הנם גילויים של דחף המוות, המעוררים באני, שהנו חלש ממילא, בשלב המוקדם של חייו, חרדת אימה מפני התפרקות ודיסאינטגרציה. גילויים אלה של תוקפנות הנוצרים מכוח דחף המוות שואפים להרוס ולאיין את העצמי, את האובייקט ואת הקשר עם האובייקט. אלא מאי? שאיפה זו סותרת את דחף החיים ומעוררת בו חרדה, היות והתינוק מעוניין בהמשך הקיום שלו ושל האובייקט בו הוא תלוי לצורך קיומו. וכאן נכנס משתנה בעל משקל משמעותי נוסף והוא: התלות.
חרדה מהתלות - קליין, בניגוד לפרויד, לא ראתה באובייקט מושא אקראי לסיפוק ליבידנלי בלבד, אלא היא ראתה את האובייקט עצמו כמושא לכמיהה ליבידנלית. הכמיהה שלו איננה רק לצורך פורקן דחף אלא הכמיהה היא למושא הדחף עצמו. בהקשר זה, יש לזכור שיחסיו בראשית החיים עם האובייקט הנו יחס רגשי אל אובייקט חלקי המיוצג ע"י השד מתוקף יכולתו התפיסתית המוגבלת ולאור היותו של השד מקור להזנה ועונג חושני. לאור זאת, יחסי התלות של התינוק עם השד מעוררים בו בהשפעת דחף המוות, צרות עין כלפיו. היות והתינוק איננו יכול לסבול שהשד, המלא בחלב חם ומזין, איננו נמצא בבעלותו, הוא שואף להרוס אותו.
היסוד התלותי והנזקק הנובע מהכמיהה לקשר עם השד ומהתלות בו לצורך קיומו מייצר חוויה רגשית שהנה בלתי נסבלת. מבחינת התינוק זה לא פיקניק להיות בעמדה תלותית ונזקקת כל כך. ודאי וודאי במצבים כשהדחף אינו מסופק במידה טובה דיה.
מנקודת מבטה של קליין, כאשר הדחף אינו מסופק במידה טובה דיה, הסיטואציה הנפשית הופכת סוערת במיוחד, היות והתינוק מפתח חרדה, שנאה וזעם (הקיימים בו ממילא בהשפעת דחף המוות) כלפי האובייקט (למעשה כלפי השד), לאור היותו מקושר לסיפוק. והיות והתינוק בעל הזיה של היותו כל יכול, הוא חרד מפני אפשרות איונו של האובייקט לו הוא זקוק. אך נראה שלא רק מאיונו הוא חרד, אלא גם מנקמתו...
חרדה פרנואידית - מאוויים הרסניים כלפי האובייקט הנולדים מכוח דחף המוות, מייצרים בתינוק פחד מצמית לא רק בשל העובדה שיאבד את האובייקט, אלא גם מכך שהאובייקט ירדוף אותו בשל מאוויים אלה כלפיו. נראה אם כן, שלתוך הקדירה הנפשית הלוהטת הזו עולה וקמה לה חרדה נוספת שאיננה פחות עזה - היא החרדה הפרנואידית.
לחרדה לכן, על שלל צורותיה וגווניה, מנקודת מבטה של קליין משמעות בעלת חשיבות רבה סביב התהוותו של עולם פנימי עשיר, המהווה קטליזטור להתפתחותה של מציאות נפשית מורכבת, תוססת, סוערת, אינטנסיבית ועשירה, על רקע יחסי גומלין המתקיימים בה, בין משאלות, כמיהות, חרדות והגנות.
החרדה מנקודת מבטה של קליין, היא מחד, מחוללת סבל ומשבשת את תפיסת המציאות, ומאידך, הנה התשתית הנפשית עליה מונחות הכמיהות הראשוניות כלפי האובייקט וההגנות הראשוניות שמתארגנות סביבה, המייצרות את אותו עולם פנימי עשיר ותוסס כל כך.
נראה אם כן, שהתינוק נאלץ להתמודד עם שלל חרדות: חרדה מתלות, חרדה מהרסנותו, מהתפרקות, מדיסאינטגרציה ומאיון האני, חרדה מאיון האובייקט, חרדה פרנואידית וחרדה מפני פגיעה בשד הטוב. על מנת להתמודד עם שלל החרדות הללו, הוא מפתח הגנות שיאפשרו לו לווסת אותן. ביסוד ההגנות הללו עומדת לה ההגנה המפצלת.
הפיצול
"בפקודת דחף החיים מפצל האני ומשליך את דחף המוות, כשבמקביל גם דחף החיים מושלך בחלקו כדי ליצור אובייקט אידיאלי. כך נוצר מתוך התוהו ובוהו ארגון אני פרימיטיבי, כשהאני מתפצל לחלקים ליבידינליים והרסניים, ומתקשר לאובייקט המפוצל באותו אופן (חנה סגל, מתוך: מלאני קליין)".
סגל מוסיפה שמטרת האני בשלב הראשוני של החיים היא להפנים אובייקט אידיאלי ולהרחיק את הרודפים, המכילים את הדחפים ההרסניים המושלכים. החרדה העיקרית בשלב הראשוני של החיים היא שהרודפים יהרסו את האני והאובייקט האידיאלי, וכנגד חרדה זו נעשה שימוש בהגנות פרימיטיביות שביסודן עומדת ההגנה המפצלת.
הדינמיקה התוך נפשית הסוערת הזו מתעצמת תחת השפעתה של חוויה הורית שאיננה נענית במידה מספקת. כך למשל, חווית רעב מגבירה את החרדה מפני האובייקט הרע, שנתפס כאחראי לחוויה פיזית מתסכלת ומאיימת זו, משום לתינוק אין יכולת להבין היעדר (מענה) אלא כהתקפה עליו.
אוגדן טוען כי מנגנון הפיצול עומד ביסודם של שלל ההגנות הפרימיטיביות. כך למשל, השלכה לדבריו היא ניסיון למקם את ההיבט המסכן של העצמי או של האובייקט מחוץ לעצמי. בעוד ההיבט של האני או של האובייקט הנמצא בסכנה נמצא בתוכו.
קליין הטעימה שפיצול האובייקט איננו יכול להתקיים ללא פיצול מקביל של האני: "האני אינו מסוגל לפצל את האובייקט, הפנימי והחיצוני, מבלי שפיצול מקביל יתרחש בתוך האני (מתוך: כמה הערות על מנגנונים סכזואידיים)". כלומר, הפיצול מתקיים גם בתוך האני המתארגן באמצעות תהליכים של השלכה והפנמה שביסודם עומד הפיצול. כך שכאשר השד הטוב נהנה ממערך של השלכות חיוביות, הוא מופנם בתוך נפשו של התינוק כאובייקט טוב. לעומת זאת, השד הרע זוכה להשלכות תוקפניות והרסניות ומופנם לכן כאובייקט רע. כך למעשה מתהווה האני באמצעות יחסי אובייקט פנימיים וחיצוניים המזינים ומעשירים את המבנה שלו. על רקע זה, ניתן ללמוד כי קליין, ראתה את התהוות האני באמצעות יחסי גומלין בין התייחסויות ממשיות מצד ההורה המטפל להשפעות פנטזמתיות המבוססות על הגנות ראשוניות.
אוגדן טוען שכאשר ההגנה המפצלת מופעלת בעצמה המשמעות היא שאין אפשרות להכיל יחסים אמביוולנטיים, אין יכולת לחוש כלפיו אשמה, אין יכולת לשאת את כאב היותו של האחר מאכזב לעתים, אין אפשרות לראות את האחר כסובייקט אלא כאובייקט בלבד ואין אפשרות לראות את האחר בהקשר היסטורי אלא באמצעות שכתובה המתמיד של ההיסטוריה. כלומר, המשמעות היא שגם כאשר האחר היה טוב הוא למעשה היה רע שהתחזה לטוב, ולכן לא ניתן לחוש כלפיו אמפתיה ואשמה.
נראה אם כן, שמנגנון הפיצול מופעל מתוקף קיומן של שלל חרדות בעלות אופי רודפני, מאיין ומפרק. תכליתו של מנגנון הפיצול היא הפחתת חרדה אך הוא נושא בחובו שלל השלכות המגבירות את ... החרדה. מנגנון זה נוצר מתוך עולם אובייקטים פנימי רדוף, ומעצם קיומו הוא מעצב את ראייתו את המציאות החיצונית דרך מערך השלכות בעל אופי מפוצל.
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
Comments