מזיכרון טראומטי לזיכרון נרטיבי

"הרגע הטראומטי מקודד בצורת זיכרון לא נורמלית, המתפרצת מעצמה אל התודעה, הן בהקיץ, כהבזקי זיכרון, והן בשינה, כסיוטים טראומטיים (ג'ודית לואיס הרמן).

שלום חברים,

הזיכרונות הטראומטיים משויכים אמנם לעבר אולם, נוכחותם בהווה עשויה להיות עזה מאוד והשפעתם על חיי נפגעי הטראומה עלולה להיות עמוקה ורחבת היקף. תכליתם של הזיכרונות הנה הישרדות, על כן, הם מכווננים לעתיד. ברם, היות והזיכרונות הטראומטיים, הממוקמים בסאב קורטקס, מסמנים סכנה גם כאשר הסכנה כבר איננה קיימת, נוצרת (בין היתר) השפעה מרחיקת לכת על הפרשנות של המציאות - ולכך השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך החיים.

נפגעי טראומה בילדות (בעקבות הזנחה רגשית חמורה, התעללות / אלימות נפשית / פיזית / מינית) נדהמים לגלות תוך כדי הטיפול, עד כמה הטראומה עדיין נוכחת בתוך נפשם, אף שחלפו עשורים מאז היו ילדים, ועד כמה היא השפיעה על כל מהלך, עמדה, החלטה והיבט של חייהם ומעצבת את האופן בו הם תופסים את עצמם ומנהלים את יחסי האובייקט שלהם.

נפגעי טראומה מינית בילדות נדהמים לגלות שחווית הפחד, האימה, חוסר האונים וחוסר הישע, הבושה וחוסר הערך שנוצרו לאורך תקופת המציאות הטראומטית, השתרשו בנשמתם, נשזרו עם תחושת בדידות קיומית צורבת, בהיעדר נוכחות בוגרת חומלת שרואה, מנחמת ומרגיעה אותם, מצילה ושומרת עליהם.

בחייהם הבוגרים, משאירועי הטראומה נותרים בעברם הרחוק, ומשזיכרונות הטראומה מתפרצים אל תוך חייהם מפעם לפעם, ואף שהם כבר מזמן בטוחים מפני פגיעה מינית נוספת, יש שמזהים שריד נוסף מתקופת הטראומה, שנותר על כנו, כאילו לא חלפו להן שנים ארוכות מאז הם נפגעו.

הם מגלים שגם היום כשהם כבר בני אדם בוגרים, הם משקיעים מאמץ נפשי יומיומי בדומה למאמץ שהשקיעו בעברם הרחוק כשהיו ילדים, להחצין דימוי "חזק": יודע, מסוגל, בוטח ופוטנטי ולהסתיר דימוי "חלש": עצוב, אחוז בספק, חושש, חרד ובודד... וכל זאת, הודות לפעולתה של ההגנה המפצלת.

זיכרונות טראומטיים הממוקמים, כאמור בסאב קורטקס אינם נמצאים במגע עם הקורטקס - כלומר, הרגש איננו נמצא במגע עם המודעות. על כן, רבים מנפגעי הטראומה מופתעים לגלות שההגנה המפצלת לה הם היו זקוקים עד מאוד, לאורך כל תקופת החוויה הטראומטית (הפוגענית או המזניחה), כדי לשרוד רגשות האימה, הפחד והבהלה, הבושה, הבדידות, חוסר האונים והשליטה, מפאת חשש מהתפרקות כוללת, שליוותה אותם נאמנה לאורך תקופת הפגיעות המיניות או האלימות או ההזנחה הרגשית הקשה, לא ממש נפרדה מהם ולמעשה, היא מלווה אותם בפועל לאורך כל חייהם. יש לזכור, שההגנה המפצלת נוצרה מפאת היותה מקדמת הישרדות.

החרדה העזה האוחזת בהם כיום כבר איננה מתוקף פוטנציאלי, אלא, בין היתר, מכך שהחצנת החלקים הנפשיים "החלשים" - הפגועים, החוששים, עתירי הספק, הצער והבדידות שלהם, שתופסים מקום דומיננטי בחיי הנפש שלהם, עלולים להיות כה עזים ומציפים, עד כי הם ישטפו בכוחם המתפרץ את החלקים הנפשיים "החזקים" שלהם, באופן שאלה יכחדו ולא יישאר מהם שריד.

תחת השפעתה של ההגנה המפצלת יחסי האובייקט שרבים מהם מנהלים הופכים לכן חלקיים. הם חשים כי בני האדם הקרובים אליהם ביותר אינם למעשה "באמת" מכירים אותם. ותחושת הבדידות שליוותה אותם לאורך תקופת ילדותם, למעשה הפכה מקובעת בתוכם כחלק בלתי נפרד מחייהם הנפשיים.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הדרך היחידה להיחלץ מהשפעתם העזה, העמוקה ורחבת ההיקף, של הזיכרונות הטראומטיים מתקופת ילדותם, הנה באמצעות עיבוד הטראומה בטיפול, שמביאה ליצירת אינטגרציה של שלל החלקים הנפשיים שלהם, שפוצלו ומודרו מהנרטיב המרכזי. אינטגרציה זו של יחסי האובייקט הפנימיים, יש בה כדי להביא אותם לראשונה בחייהם, לחיבור מלא יותר עם עצמם ולהמיר יחסי אובייקט חלקיים ליחסי אובייקט שלימים.

"בשלב ההחלמה השני הנפגעים מספרים את סיפור הטראומה. הם מספרים אותו בשלמותו, לעומקו ולכל פרטיו (ג'ודית לואיס הרמן).

עיבוד זיכרונות טראומטיים הנה ממשימות הטיפול הרגישות, העדינות והמורכבות ביותר. תחילתו של שלב זה בטיפול מחייב תחילה התבססות אמון במטפל - בכוונותיו הטובות, בכישוריו המקצועיים, במחויבותו האותנטית ובקיומו של מרחב אמפתי.

הטראומה שמשמעותה המילולית הנה שבר ברצף הקיום, יוצרת חיץ בין שני סוגי זיכרונות: הזיכרון הטראומטי והזיכרון הנרטיבי, כמו נעים על שני צירים מקבילים שאינם נפגשים. הזרימה הטבעית והספונטנית של החיים – הרגשות, המחשבות, המשאלות, האמון, הביטחון ועוד... נעצרת.

הזיכרונות הטראומטיים נושאים מאפיינים שונים באופן מובהק מהזיכרונות הנרטיביים, כפי שאראה בהמשך. אופיים הייחודי של הזיכרונות הטראומטיים משפיע באופן משמעותי על יצירת המרחב המשחקי (בטיפול ובכלל) באופן המגביל את התנועה הרגשית ואת היכולת לחשוב.

לאור השפעתם העמוקה של הזיכרונות הטראומטיים על חיי הנפגעים, אחת המשימות הטיפוליות המרכזיות הנה להמיר זיכרון טראומטי לזיכרון נרטיבי, דהיינו, לעבד את הזיכרונות הטראומטיים, הכלואים בתוך קפסולה נפשית מבודדת ולמזגם בתוך מערך הזיכרונות הנרטיבי.

מלאכת השחזור מחוללת תמורה בזיכרון הטראומטי ומאפשרת למזגו בסיפור חייו של הנפגע... תפקידה לשוב ולברוא את הזרימה של חייו ולהשיב לו הרגשה של רציפות עם העבר... היעד הסופי הוא יציקת הסיפור, כולל דימוייו, במילים (ג'ודית לואיס הרמן).

כמו בחיים עצמם, כך גם במרחב הטיפולי, מגע עם זיכרון טראומטי המעלה מהאוב את חווית הפחד, חוסר האונים והישע, הבושה, הבדידות והעצב, כמו משתלט על התודעה, ומסלק ממנה כל זכר למבוגר/ת הפוטנטי /ת שרחוק/ה שנות חיים מאותו/ה הילד/ה שהיה/תה ושנפגע/ה.

מפאת החרדה מפני השתלטות הזיכרונות הטראומטיים על התודעה שלהם, במהלך עיבוד הזיכרונות הטראומטיים בטיפול, יש שיבקשו תזכורת שהמדובר הוא בזיכרון מהעבר הרחוק "בלבד" ולא במציאות עכשווית. תזכורת מסוג זה מאפשרת להם לעלות מתוך המים העמוקים של הזיכרונות הטראומטיים אל מעל פני הים לשאוף אוויר לריאותיהם, בטרם גופם ייאחז בבוץ הדביק המצוי בתחתית המים. עלייה אל מעל פני המים מאפשרת להם להיטען מחדש בחמצן בטרם יצללו פעם נוספת אל המים העמוקים של הזיכרונות הטראומטיים.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

משימת עיבוד הזיכרונות הטראומטיים הופכת מורכבת במיוחד כאשר הזיכרון הטראומטי מופיע באמצעות יחסי העברה חזקים. או אז, היחסים הטיפוליים עלולים "להסתבך" ללא שהמטפל מבין כיצד התסבוכת נוצרה, מה בעצם קורה במרחב הטיפולי שמתערער, מה חלקו בתסבוכת שנוצרה וכו'.

במקרים בהם הטיפול עולה על שרטון בעקבות דפוסי העברה טראומטיים עזים, המטפל שהופך "לכוד" בתוך סבך יחסים עוצמתי (כעס, חשדנות, אכזבה, האשמה וכו'), איננו יכול להבין את המורכבות שנוצרה ביחסי הטיפול, לעבד אותה ולחזור לתוך הטיפול כשהוא מעובד יותר באופן המאפשר לו להבין את אופיין של ההעברות ושל ההעברה הנגדית. כאן עולה הצורך, ביתר שאת, בהדרכה אישית.

ישנם הבדלים מובהקים בין זיכרון נרטיבי לזיכרון טראומטי. להלן ההבדלים העיקריים בין שני סוגי הזיכרונות:

זיכרון טראומטי

זיכרון טראומטי נוטה לעלות בעקבות טריגרים ללא הקשר. (למשל, ריח מסוים או רעש כלשהו). "אפילו הסביבה הרגילה והבטוחה יכולה אפוא להיתפס כמסוכנת, שכן לעולם אין הנפגעים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא ייתקלו בתזכורת כלשהי של הטראומה (ג'ודית לואיס הרמן)".

"תזכורות קטנות, חסרות חשיבות לכאורה, יכולות אף הן לעורר את הזיכרונות האלה, החוזרים פעמים רבות עם כל חיותו ועצמתו הרגשית של האירוע המקורי (ג'ודית לואיס הרמן)".

סביב הזיכרון הטראומטי ישנה עוררות גבוהה והרבה הכחשה וסודיות. הוא ממוקם באזור התחתון של המוח והוא בעל אופי רגשי ותחושתי. הוא לא עבר עיבוד קוגניטיבי. לעתים, היות והוא מנותק מהחשיבה הוא איננו יכול להופיע באמצעות מילים – הוא יתעורר באמצעות תגובות רגשיות עזות, כמו כן, הוא עשוי להופיע ללא הקשר באופן התנהגותי שאיננו מותאם לסיטואציה.

הזיכרון הטראומטי לוכד את הנפגע באופן המטשטש את הגבול בין מה שבפנים ומה שבחוץ. הוא קפוא – דהיינו, איננו מתעצב מחדש באמצעות התיאור המילולי. נפגעי טראומה חיים עם אימה, זעם, כאב ללא שעומדת לרשותם היכולת להבין את עולמם הפנימי, מה שגורם להם להרגיש שהם מופרעים.

זיכרון נרטיבי

הזיכרון הטראומטי והרגשות האצורים בו הם בד"כ כאב, פחד וחוסר אונים. והמוקד הוא שליטה, אמון או בושה. לעומת זאת, הזיכרון הנרטיבי הוא ביחס לאדם או אירוע כלשהו והוא מגיע אחרי עיבוד קוגניטיבי. הזיכרון הנרטיבי יעלה בדרך כלל סביב הקשרים כלשהם. כשמשחזרים זיכרון נרטיבי נסביר את ההקשר של האירוע עם עוררות מינימלית. הוא משתנה ככל שהוא מסופר לאורך השנים. יש גמישות בזיכרון הנרטיבי באופן שמאפשר לנו להחליט איך נספר את הזיכרון. הזיכרון הנרטיבי מאפשר לנו להרגיש כל רגש והמוקד יכול להיות כל דבר. כמו"כ, הרגשות המתעוררים אל מול הזיכרון הנרטיבי נעים דרך מנעד רחב מאוד והתגובות ההתנהגותיות יהיו מותאמות. בזמן שמספרים זיכרון נרטיבי ברור מה קורה עכשיו ומה התרחש בעבר, מה נמצא מחוץ לי ומה בתוכי.

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט