לגדול בצלם של הורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית...

"הילד מסוגל לחוות רגש רק כאשר מצוי בקרבתו אדם, שמקבל אותו עם רגשותיו, מבין ומלווה (אליס מילר, מתוך: "הדרמה של הילד המחונן")".

שלום חברים,

מהם הקשיים עמם מתמודד ילד הגדל להורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית? מהן ההשלכות על מהלך התפתחותו בצל היחסים עמם? והאם הוא עצמו נתון בסכנה לפתח הפרעה נרקיסיסטית?

בתהליך התפתחות פסיכולוגי תקין שלל משימות התפתחותיות עומדות לפני הילד, המתממשות באופן זה או אחר, במסגרת היחסים עם הוריו, ובהן: פיתוח וביסוס תחושת רציפות, לכידות וקוהרנטיות סביב הזהות העצמית, בניית תחושת הערך והביטחון שלו, חידוד תחושת המובחנות של הילד מהוריו, פיתוח יכולתו לשייך אל עצמו את רגשותיו שלו, לקבל אותם ולהטמיעם כחלק אינטגראלי ולגיטימי מהמערך הנפשי שלו, מיסוד עולם ההשקפות, האמונות והערכים שלו העומדים ביסוד זהותו העצמית המתפתחת, פיתוח היכולת לווסת את הרגשות שלו, פיתוח כישורים אמפתיים וחברתיים, מימוש דחף ספרטיבי ואוטונומי ועוד ועוד.

בעולם המושגים הקלייניאני על הילד לעבור כברת דרך מעמדה סכיזו - פרנואידית בה התפיסה של העצמי ושל האובייקט הנה מפוצלת, לעמדה דפרסיבית בה מתקיימת יכולת לתפיסת עצמי ואובייקט אינטגרטיבית. לעבור מעמדה אשר החרדות בה בעלות אופי פרנואידי וההגנות בה מבוססות על פיצול, השלכה, הכחשה והזדהות השלכתית התוקפות את הנפרדות, לעמדה בה החרדה המרכזית היא חרדה דפרסיבית סביב תהליכי האינטגרציה בין סביב תפיסת העצמי והאובייקט, וההגנות המשמשות בה הנן הגנות מאניות הקשורות בחרדה מתלות ונזקקות לצד היכולת להכיל מורכבות של רגשות אהבה, צרות עין, תוקפנות ואשמה.

ברם, כאשר ההורים סובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, תהליך ההתפתחות הנפשית בהכרח משתבש והילד חווה פגיעות פסיכולוגיות משמעותיות, הטומנות בחובן השלכות הרסניות על כל מהלך התפתחותו הנפשית ובניין אישיותו.

במאמר להלן אציג מספר אבני דרך חשובות בתהליך ההתפתחות הפסיכולוגית, שבהשפעת היחסים עם הורים, הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, עלולות לקבל אופי קונפליקטואלי גלוי או סמוי, להביא לפגיעה משמעותית ולשיבוש חמור במשימות ההתפתחות הפסיכולוגית.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

שיקוף

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טען כי כאשר הילד מביט בפניה של אימו הוא רואה את פניו שלו.

לשיקוף חשיבות רבה בתהליך ההתפתחות של הילד. בשלב ההתפתחות המוקדם מטבע הדברים, השיקוף איננו ורבלי והוא מתמצה במבטים האוהבים, החומלים והמתפעלים של ההורים בילד, באמצעותם הוא רואה את השתקפותו. בהמשך, ככל שהילד רוכש כישורי שפה, השיקוף מצד ההורים את עולמו הפנימי של הילד, נושא אופי יותר ורבלי.

באמצעות השיקוף הורבלי ההורים מסייעים לילד שלהם להתחבר לעולם הפנימי שלו, להבין ולשייך לעצמו את מערך הרגשות, המחשבות, הרצונות, המשאלות וכדו' שלו ולפתח תודעה עצמית סובייקטיבית ונפרדת.

הורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית נוטים לראות את הילד שלהם כהרחבה של העצמי שלהם, תוך שהם מתקשים עד לא מסוגלים לראות את עולמו הפנימי באופן נפרד מהמאוויים והתשוקות שלהם.

ובפראפרזה לדבריו של ויניקוט: כשהם מביטים בפניו הם אינם רואים אותו אלא דורשים לראות את עצמם.

בראייתם, התודעה של הילד שלהם אמורה לשקף את התודעה שלהם, ולשאת את תפיסת המציאות, הערכים, האמונות, המשאלות, הרצונות, המאוויים והחזון שלהם לגביו.

כישוריו, יופיו וחוכמתו של הילד שלהם הנם לכן בבואה של עצמם.

למרבה הצער, בהיעדר יכולת לנפרדות ומתוקף כך נוכחות אמפתית המשקפת את העצמי הסובייקטיבי והנפרד של הילד, נוצר פיצול בתוך הנפש של הילד במהלכו רגשות ומחשבות שאינם זוכים לשיקוף ותיקוף מתפצלים ומודחקים.

הצלחה וכישלון

הילד מתוודע די מהר ובאופן די בהיר לתלות השוטפת והאינטנסיבית של הוריו בתדלוק נרקיסיסטי שהוא מפיק עבורם מהסביבה, ובכך שהוא מושא לציפיות לתדלוקים אלה על יסוד הצלחתו, יופיו, כישוריו וכדו'.

הוא לומד היטב שכאשר הוא מצליח להביא להתפעלות מצד הסביבה הוריו מעתירים עליו כמויות אדירות של אהבה והערצה. כך די מהר ובאופן די יעיל, הילד מפתח התניה טבעית בין הצלחתו לאהבת הוריו שעלולה ללוות אותו לאורך כל חייו.

"חיסולם של רגשות, צרכים ופנטזיות שאינם רצויים לאובייקט הראשוני הנו אקט של תקיפה עצמית (אליס מילר, מתוך: "הדרמה של הילד המחונן")".

לצד זה, הילד לומד אילו תכונות / התנהגויות / רגשות / מחשבות וכו' זוכים להתייחסות חיובית מצד הוריו ואילו להתייחסות שלילית (כעסנית, לעגנית, מבטלת). לאור זאת, הוא לומד לגזור על עצמו להימנע מלהיות במגע עם חלקים מסוימים של עצמו בתקווה להימנע מתגובה שלילית ודוחה מצד הוריו.

לאורך חייו, היות ודמותם של הוריו מופנמת בתוכו החרדה מנוכחותם של חלקי עצמי "שנואים" ע"י האובייקט המופנם, עלולים גם מסיבה זו להתפצל ולנוע לתהום הנשייה.

"האדם הגרנדיוזי אינו מסוגל להתיר את הקשר הטרגי שבין ההערצה לאהבה. בתהליכי כפיית החזרה הוא תר ללא ליאות ומבלי לשבוע אחר ההערצה, אף שזו אינה מספקת אותו, שכן אין ההערצה שווה לאהבה (אליס מילר, מתוך: "הדרמה של הילד המחונן")".

ילדים רבים נוטים להפנים משוואה זו ומפאת היותם באופן טבעי זקוקים מאוד לאהבת והערכת הוריהם, הם עושים מאמץ עליון להיענות לצורכי הוריהם באספקה של הצלחות, שיניבו התפעלות מצד הסביבה. הם עושים מאמץ ניכר להפיק הערצה מצד הסביבה על מנת לזכות בהערצת הוריהם. הערצה בבית בו גדל ילד להורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית משולה לאהבה.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

כישלון

"בעמדתם הרגשית של הורים כלפי ילדם, בקרבה מסוכנת מדי לגאוותם בו, מסתתרת הבושה, המתעוררת כל אימת שהילד אינו עומד בציפיות המוצגות בפניו (אליס מילר, מתוך: "הדרמה של הילד המחונן")".

כאשר הילדים להורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית נכשלים בלימודים, תעסוקה, בשירות הצבאי וכדו' הם חווים יחד עם הוריהם את הבושה והאכזבה הקשה הנלווית לכך. היות וכישלון ממיט על ההורים חרפה, כלימה ובושה, ההורים עלולים לעשות מאמץ להסתיר את הכישלון או אף את הילד עצמו מעיני הסביבה. במקרים רבים, הם יציגו את הילד בפני אחרים בנוכחותו הוא תחת סיפור כיסוי של הצלחה שאיננה קיימת.

"הן הגרנדיוזי והן הדיכאוני ממלאים על כורחם אחר ציפיותיה של האם שהופנמה. אולם, בעוד שהגרנדיוזי הוא הילד המוצלח של האימא, הרי שהדיכאוני עלול לחוש המסורב שלה (אליס מילר, מתוך: "הדרמה של הילד המחונן")".

הילדים כמו מזדהים עם ההורים שלהם ורואים את עצמם ככישלון ולאור זאת, כמי שאינם ראויים להערכה ואהבה ומכאן הדרך להתפתחות של רגשות דיכאוניים רוויים בשנאה עצמית הנה קצרה.

כישלון יש לומר הוא חלק אינטגראלי, חיוני, חשוב ובעל ערך בתהליך ההתפתחות ובחיים בכלל. לא ניתן לחוות הצלחה ללא קיומו של הכישלון. ולא ניתנת בפנינו הזדמנות כה טובה לצניעות וללמידה על עצמנו אלא באמצעות הכישלון.

ילד החווה כישלון לומד באמצעות גישה אמפתית מצד הוריו לאזן ולדייק את תפיסת העצמי שלו, להפיק מהכישלון תובנה חשובה אודות עצמו ולהכיל אותו באופן שאיננו מביא לקריסת תחושת הערך העצמית שלו.

שערו בנפשכם מה חש ילד כאשר הוריו מספרים לחבריהם או לקרובי משפחה אודות סיפורי הצלחה מומצאים.

המסר הברור העובר לילד הוא שאהבתם של הוריו מותנית ביכולתו לספק הצלחות ולעורר כך את התפעלות הסביבה. כך נוצרת התניה בין הצלחה לאהבה ובין כישלון לדחייה. התנועה הנפשית ההופכת מופנמת בתוכו היא בין אידיאליזציה לדה- ולואציה.

שערו בנפשכם מה יעלה כעת בגורלו של ילד שמזהה את הכישלון כבעל השפעה כה מוחצת על היכולת לאהוב אותו. האם ילד זה כמאמר השיר יעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה?

הילד כאובייקט המספק מראה מאדירה

הורים רבים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית נוטים להתייחס לילד שלהם כאל אובייקט בשירות סיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים שלהם. ביחסיהם עמו הם יציגו את עצמם מולו כדמויות של מופת מוסרי, פאר אישיותי, כבעלי תבונה יתירה, עתירי ניסיון ותושייה נדירה ולכן יצפו להערצתו.

יש לומר, שבהחלט יתכן שישנו תוקף אובייקטיבי להצלחותיהם וכישוריהם של ההורים, אולם, נוכחותה המתמדת של ציפייה למראה מאדירה, יש בה כדי לגרום לו להרגיש מוקטן ולמוסס את שאריות תחושות הערך והביטחון של הילד.

שערו בנפשכם מה מרגיש ילד שהשכם והערב שומע מהוריו כמה הם נבונים, מוערכים, מצליחים, מרשימים ונפלאים.

כמה "קטן" הוא מרגיש בנוכחותם...

היעדר נכונות מצד הילד לעמוד בדרישה זו עלולה לקבל פרשנות רודפנית מצד ההורים. או אז, היחסים עלולים לעלות על מסלול של מתח ועימות.

זהות ואוטונומיה

במסגרת תהליך התפתחותו הילד כאמור מפתח את זהותו העצמית שהופכת יותר ויותר מובחנת מהוריו. לעתים קרובות, בגיל ההתבגרות הילד ייטה להקצין תפיסות ועמדות על מנת ליצור את ההבחנה בין אלו שלו לאלו של הוריו. בהמשך, תהליך זה עשוי להתמתן.

לצד זה, הילד מפתח צורך מתרחב באוטונומיה, כך שהוא מבקש להישען על ניהול עצמי סביב קבלת החלטות ופחות על מעורבותם של הוריו בניהול חייו. אלה הם תהליכים טבעיים המתעצמים בגיל ההתבגרות.

ילדים להורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית עלולים לעמוד מול קשיים חריגים לאור נטייתם של הורים אלה לראות בגילויים של אוטונומיה, סובייקטיביות ונפרדות התקפה עליהם. על כן, הם עלולים לבטא עוינות כלפי הילד ולראות את צרכיו האוטונומיים המתפתחים כאיום על סמכותם והתקפה על כבודם.

במהלך חייו של ילד להורה הסובל מהפרעה נרקיסיסטית קשה, הוא יגלה לאימתו כי טובתו האישית של ההורה (בעיקר הדברים אמורים בנוגע לכבודו, מעמדו ושליטתו של ההורה בחייו של הילד) עומדת לנגד עיניו אף אם הדבר יהיה כרוך בהרס של חייו האישיים.

ההכרה בכך, לבד מהיותה מטלטלת ומפחידה ומזעזעת את אמות הסיפין, היא מפלחת את הלב מצער וכאב.

זוהי הכרה שקשה עד מאוד לשאת אותה...

מידת היכולת של הילד להחזיק בהכרה זו ללא שתתארגן הגנה פסיכולוגית מטשטשת, מפצלת, משליכה, ממזערת, מדחיקה ומנרמלת תחרוץ את גורלו של הילד.

תוקפנות בשירות ההתפתחות

לתוקפנות, כפי שהציע ויניקוט, תפקיד חשוב בתהליך ההתפתחות. הילד זקוק במסגרת תהליך התפתחותו התקין לעשות "שימוש באובייקט". כלומר, להתנהג באופן תוקפני כלפי הוריו למען יוכל לבסס את תחושת הביטחון אודות עמידותם של הוריו והיעדר הרסנותו, כמו גם לצורך ביסוס מובחנותו ונפרדותו מהם בתהליך גיבוש זהותו העצמית.

לאור ספיחים אומניפוטנטיים אותם הוא סוחב עדיין משלבי התפתחותו המוקדמים יותר, כאשר אלה חוברים להתנהגות תוקפנית בעלת משמעות התפתחותית כלפי הורים שנהרסים (מתערערים רגשית, מפתחים עוינות, נקמנות, נטישה רגשית) התוצאה עלולה ליצור בילד אמונה איומה לפיה תוקפנותו הנה הרסנית.

ילד החווה את עצמו כהרסני מתמלא רגשות אשמה ומפתח חרדה משתקת סביב תוקפנותו – במובנה הרחב (היכולת להציב גבולות, לראות את עצמו כבעל ערך ועוד).

הורים ביקורתיים

הורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית בהשפעת מנגנון השלכתי, נוטים להיות מאוד ביקורתיים כלפי אחרים. הביקורת שהם מבטאים כלפי אחרים בנוכחות הילד שלהם עלולה להיות כה לעגנית וארסית עד כי הילד שלהם מפנים כי עליו להימנע ככל האפשר מלהיות מושא לביקורת זאת מצדם. על מנת להימנע מאפשרות כזו ילדים רבים נוטים להוריד פרופיל בתקווה שהוריהם לא יבחינו בהם.

במקרים מסוימים, הם עלולים להתכנס לתוך עצמם בחרדה גדולה מפאת הזדהותם עם הביקורת שההורים הפנו כלפי אחרים, בשעה שהם מזהים שהמוטיב בגינו הביקורת של הוריהם מופנית, אבוי, מתקיימת בהם עצמם. או אז, היחסים הפנימיים בתוך נפש הילד הופכים סוערים ומתוחים וליחסים עם ההורים נוסף ממד של הסתרה וסוד.

לצד זה, יש להוסיף כי ההורים עצמם מאוד מתקשים לעמוד מול ביקורת. וכאשר זו מופנית אליהם היא עלולה לעורר בהם זעם נרקיסיסטי מתפרץ.

כישורים אמפתיים

"חוסר הכרה מוביל לדיסוציאציה מבנית של חלק מהעצמי. אם חוסר הכרה זה מקיף חלק גדול מדי של ליבת העצמי, תיגרם פגיעה בתהליכי ההתקשרות המוקדמת וביכולת לוויסות הדדי (פיליפ ברומברג)".

בהיעדר נוכחות אמפתית הורית הרואה, מנרמלת ומהדהדת את קולו הרגשי, משקפת ומתקפת את חוויותיו ורגשותיו והמזכה אותו במבט ומגע חם, מתפעל, אוהב וחומל, אבני הדרך ההתפתחותיים סביב תהליך התפתחות והתגבשותו של זהותו העצמית, יכולתו לוויסות הדדי וכישוריו האינטרוספקטיביים והאמפתיים המאפשרים לראות את עולמו הפנימי ועולמם הפנימי של אחרים משמעותיים משתבשים.

בהיעדר התייחסות אמפתית משקפת ומתקפת נוצרים מעין חללים (מטפוריים) במבנה אישיותו של הילד. כך למעשה רגשותיו, מחשבותיו, זיכרונותיו, עמדותיו, ערכיו וכדו' אינם מצליחים להיאסף לתוך מבנה לכיד, קוהרנטי, רציף ואינטגרטיבי. מחשש להתייחסות מבטלת, לעגנית ומזלזלת, ברגעים של כאב רגשי, הילד נאלץ להתנתק מרגשותיו אלה, בהמשך מחלקים נרחבים של עצמו ומהקשר עם הוריו.

במצב נפשי זה הילד מרגיש שהוא איננו מובן לעצמו, איננו מובן ע"י אחרים, שהוא תלוש, נחות, מוזר, איננו שייך, בודד, מנותק, מפוחד, עזוב, נטוש ורדוף. תחושת הביטחון והערך שלו ירודים ואמונתו ביכולתו להיות אהוב נמוכה.

בניסיון לווסת את תחושות חוסר הביטחון והערך בהדרגה עשויה לצמוח התארגנות הגנתית... נרקיסיסטית.

הורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית אינם פוגעים בזדון.

ולמרות כל האמור לעיל, חשוב לציין, שהורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית אוהבים את ילדיהם כמו יתר ההורים. כך שלעניות דעתי, למעשה אין המדובר בהיעדר אהבה מצדם של הורים לילדיהם, אלא במימושה של חווית היחסים שהם מכוננים עם ילדיהם, הנושאת איכות ייחודית שהנה למרבה הצער, רצופה בפגיעות וחוסרים.

היות וההורים עצמם אינם מחוברים לפגיעות הרגשיות המשמעותיות שהם נושאים בתוכם, זכר להיסטוריה ההתפתחותית שלהם, הם מתקשים להיות מחוברים לעולמם הפנימי. ובהיעדר יכולתם להיות מחוברים לרגשות הכואבים שלהם עצמם, הם מתקשים להתחבר לעולמם הפנימי של ילדיהם.

פצעי הילדות אותם הם נושאים קשורים ליחסי התלות והנזקקות בשלבים המוקדמים של חייהם הם תחת חסותם של הוריהם. הורים רבים למדו במהלך תקופת התפתחותם כי גילויים של תלות ונזקקות עלולים לגרור תגובות מבטלות, לעגניות ולהמיט עליהם חרפה, ולכן ההגנה הנרקיסיסטית נועדה ראשית לכול להעצים אשליות אומניפוטנטיות על מנת להעצים את אשליית הכוח האישית העומדת לרשותם ואת אשליית האחדות עם האחר וכך לייתר את התלות והצורך באחר.

החרדה והעצב מפני נפרדות שחווים הורים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, הנה על שום היותה עובדה אקזיסטנציאלית בלתי נסבלת - נצר לזיכרון היסטורי קדום. ולאור היותה של הנפרדות מאיימת, הם נוטים לראות את ילדיהם כאמור כהרחבה של העצמי שלהם. כך למעשה הם מנטרלים כביכול את עובדת היותם לבד.

בפתיח לספרו של הפסיכואנליטיקאי הקלייניאני ג'ון שטיינר הפסיכואנליטיקאית יעל חנין מציינת שהרברט רוזנפלד שהיה אנליזד של קליין, תרם נדבך חשוב, מעמיק ומחדש לחשיבה הקלייניאנית במושג הנודע שלו "נרקיסיזם פתולוגי".

משמעות המושג מתייחסת לקיומו של מערך הגנתי שלם המיועד להגן על העצמי באמצעות פנטזיה כל יכולה, הכחשת התלות ואידיאליזציה של העצמי שלא זקוק לדבר מאף אחד. הנרקיסיזם הפתולוגי, כך הוא טען, הוא הגנה מפני הנפרדות ומפני התלות באובייקט הטוב שמעורר דחפים הרסניים וצרות עין שאינה יודעת מעצור.

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. אודה על סימון לייק למאמר - כך אני יכול לדעת כיצד חוויתם אותו. ולסיום, מזכיר שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג - חיסיון מובטח.

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע

0537226836