התקפי זעם...

"היה זה כאילו פרץ הזעם העיוור הזה טיהר אותי כליל, סילק ממני כל שמץ של תקווה; ואז, עם מבט מוטה אל הרקיע האפל בעל שלל הסימנים והכוכבים – אז, בפעם הראשונה, הראשונה בהחלט, פתחתי את ליבי אל האדישות הנדיבה של היקום (אלבר קאמי, מתוך: "הזר")".

שלום חברים,

אם עמדתם פעם או חלילה יותר מפעם מול אדם הנתון בהתקף זעם המופנה כלפיכם או כלפי אנשים הנמצאים בקרבתכם ודאי התוודעתם לכמה חוויה זו מפחידה ומטלטלת. ודאי ברגעים אלה של התקף זעם תחושת פחד עז התעוררה בכם והפכה אתכם באחת מתוחים ודרוכים מאוד לקראת הבלתי צפוי. לתחושת הפחד ודאי הצטרפה תחושת מבוכה וחוסר אונים היות והאפשרות לתקשר עם התוקפן הפכה ברגע אחד לבלתי אפשרית, היות וזיהיתם בקלות שתחת השפעת התקף הזעם של התוקפן ישנה הגבלה משמעותית של הקשב שלו. "שאין עם מי לדבר". שלתוקפן אין עניין לשמוע אתכם או את מושאי התקיפה הנמצאים בקרבתכם. שתכלית התוקפן ברגע זה של התקף זעם איננה לתקשר וליצור דיאלוג העוסק בבעיה בגינה התקף הזעם פרץ בניסיון ליישב אותה, אלא פשוט לפרוק מטען רגשי עצום שאיננו יכול עוד להיות מוחזק ומוכל בתוך הנפש.

ובהיעדר אפשרות לתקשר בעת התקף הזעם נותרות בסל התגובות אפשרויות שכולן אינן פשוטות:

1.      להילחם חזרה – מה שעלול להעמיד אתכם ואת התוקפן בסיכון לפגיעה.

2.      כניעה - לרצות את התוקפן ולנסות לפייסו – מה שעומד בניגוד לרצון הטבעי שלכם ועלול להביא לכך שהתוקפנות תתוגמל ותהפוך לדפוס התנהגות שיהפוך שכיח בתוך הקשר. יש לקחת בחשבון שבמקרים מסוימים, ניסיונות הרגעה עלולים ללבות ולהסלים את הסערה הרגשית בה נתון התוקפן.

3.      להוריד פרופיל בתקווה שהסערה תחלוף מאליה ללא הסלמה של המצב.

התקפי זעם הם ביטוי התנהגותי תוקפני העשויים להתבטא בשלל צורות: צרחות אימים, האשמות חריפות הנאמרות בטון זועם ומאיים, השפלות, קללות, איומים, שבירת חפצים, זריקת חפצים, אלימות גופנית "קלה"(דחיפה, מכה, חניקה "קלה"), עד למצב החמור מכל – רצח ו/או פגיעה עצמית.

התקפי הזעם נראים כאילו הם פורצים בעוצמה ולעתים באופן פתאומי מתוך לוע נפשי מבעבע, המופנה כלפי משאי הזעם וכאילו מבקשים להרוס אותו (להכניע, להשפיל, להכאיב...).

התקפי זעם נוטים לפרוץ מתוך תחושת לחץ, פחד או איום, תחושה של עוול צורב, פגיעה, השפלה, עלבון, תחושת דיכוי, התנשאות, ניצול ועוד... אותם התוקפן איננו יכול לשאת עוד.

התקפי זעם הם מטען רגשי אנרגטי דחוס, שנצבר לאורך זמן, המופנה כלפי מושאי ההתקפה מסיבות שונות ופורץ החוצה ברגע נתון: דחיסת האנרגיה הרגשית מתפתחת:

בהיעדר כלים תקשורתיים יעילים לפתרון בעיות ביחסים בינאישיים.

מפאת חשש כבד מפני ביטוי ביקורת וכעס העלולים להוביל לפגיעה בקשר.

מפאת חשש כבד מפני תחושת היעדר שליטה על הרגשות.

מקשיים ניכרים ביכולת לווסת ולנהל רגשות (בתוך זה: לזהות את הרגשות, לשיים אותם וכו').

מפאת נטייה לסגירות רגשית.

ישנם מקרים, שמושאי ההתקפה הופכים יעד להפניית התקפי זעם אלה אף שאין לתוקפן עילה כלשהי כלפיהם. התקפים אלה הם ביטוי להתקת הזעם מאחרים אליהם היות והפניית הזעם כלפי מושאי ההתקפה המקוריים איננה אפשרית מסיבות שונות.

ברגע שהתקפי הזעם הופכים לעוד מאפיין של מערכת היחסים הזוגית וכבר השתרשו בתוך הקשר קשה יותר להכחידם. לאחר שדפוס זה השתרש בקשר הזוגי ההפוגות בין התקפי הזעם עלולות להתקצר עם הזמן. גם ההתקפים עצמם עלולים להפוך חמורים יותר ולשאת אופי אלים יותר עד כדי סיכון לחיים של מושא ההתקפה ואפילו של התוקפן עצמו. מהניסיון למדתי שבחלוף שנים ארוכות יש שהם נוטים לדעוך ללא כל התערבות.

מן הסתם, כאשר תופעות אלה מחמירות המשמעות היא שמדובר בהחמרה של מצב הקשר הזוגי ובתוך זה, של המצב הנפשי של התוקפן ושל הקורבן הנתון תחת אימת התקפות אלה וישנו הכרח לפנות באופן מידי לגורמי אכיפה ומקצוע העוסקים בתחום זה. 

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

במקרים רבים לאחר התקף זעם כלפי מושא אהבה עשויה להתפתח חרדה גדולה מפני ההשלכות של ההתנהגות התוקפנית באופן העשוי להתבטא בניסיון של התוקפן לרצות את מושא ההתקפה, להציע פיצוי לצד, ביטויי אשמה ובקשות סליחה.

יש המפתחים תחושת בלבול, חרדה, בושה ואשמה. אלא שרגשות אלה לבדם אין בהם כדי להביא את התוקפן לשלוט על התקפי הזעם שלו.  

התקפי זעם הם קריסה נפשית רגעית של היכולת לחשוב את המציאות הנפשית ולווסת אותה. של היכולת לחשוב את הסיטואציה הבינאישית. של היכולת לראות את המחשבות הנוגעות לסיטואציה הבינאישית כיצירות סובייקטיביות הטעונות בדיקה ולא עובדות מוגמרות. של היכולת לראות את תרומת התוקפן למציאות בה הוא נתון. של היכולת לראות את נקודת המבט של מושאי הזעם ושל היכולת לתקשר עם מושאי הזעם את המציאות הנפשית בטרם היא פורצת החוצה.

התקפי זעם כהתפרצות תוקפנית עזה, אימפולסיבית ובלתי נשלטת משפיעה באופן משמעותי מאוד על אופי היחסים הבינאישיים ומעידה על נוכחות של רגשות תוססים ודחוסים.

אנשים הנוטים להתקפי זעם הנם אנשים המצויים במצוקה נפשית שמקורותיה עשויים להיות בעבר הרחוק. טראומה מורכבת – דהיינו, חוויות ילדות בצל אלימות, התעללות, דחייה, השפלה, נטישה רגשית וכדו' נספגים בתוך הנפש שהופכת עם השנים לרגישה לפגיעה באזורי נפש אלה בהווה.

פגיעות נפשיות מהעבר נוטות לעצב רגישות נרקיסיסטית ועמדה חשדנית בחיים הבוגרים המתבטאת בפרשנות שלילית אוטומטית של סיטואציות חברתיות. ביקורת לגיטימית ביחסים בינאישיים עלולה להיחוות כניסיון להשפיל באופן המביא לקריסה נרקיסיסטית. דרישה או אפילו ציפייה לעזרה מצד בן/ת הזוג עלולה להתפרש כניסיון להכניע ולשעבד. וכן הלאה.

התקפי זעם הם לכן עדות חיה, נושמת, כואבת ועצובה לנוכחותה של טראומה נפשית מהעבר הרחוק. של פצע נפשי פתוח ושותת דם שהזמן לא ריפא. פצע שכל נגיעה בו עלולה להביא לכאב ולזעם רב שעלול להצטבר ולהידחס או להתבטא בפלשבק עוצמתי מבהיל ומפתיע.

גם הסובלים מפוסט טראומה בחיים הבוגרים עקב מלחמה, פיגוע, תאונת דרכים, אובדן של אדם קרוב ועוד עלולים לפתח התקפי זעם. פגשתי לא מעט חיילים הסובלים מפוסט טראומה הנתונים תחת אימת הפלשבקים הפורצים לתודעה שלהם, מותירים אותם דרוכים לכל איום, מרגישים דחף עז להגיב באופן מתפרץ כלפי כל רמז לאיום מצד מאן דהוא. האיפוק שהם מפעילים כרוך במאמץ רב שהם נדרשים להשקיע.

לאור זאת, את התקפי הזעם ניתן לכן לראות כביטוי של תגובת FIGHT לאיום מהעבר שפולש בעוצמה לתוך חוויה מההווה, שתכליתם להביא לסילוק התחושה המאיימת/המשפילה ולהחזיר את שיווי המשקל הנפשי – את תחושת הביטחון, הערך העצמי, הצדק...

כיצד ניתן להתמודד עם בעיה זו המסבה סבל הן לתוקפן והן למושאי ההתקפה?

מה ניתן לעשות?

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

גבולות

באחד המפגשים הקבוצתיים שניהלתי בעבר כאשר עבדתי בתחום של אלימות במשפחה אחד המטופלים הודה בכנות לא ממש אופיינית כי התקפי הזעם שלו פסקו רק לאחר שאשתו הזמינה לו משטרה. זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי ממטופל שגבולות הנם מאוד יעילים בריסון הנטייה להתקפי זעם.

לאור זאת, יש להבין כי על מושאי ההתקפה מוטלת האחריות להציב גבולות חדים וברורים לתוקפן כבר בראשית היחסים עמו – לא בשעת התקף הזעם. על התוקפן לדעת כי להתנהגות תוקפנית זו יהיו השלכות משמעותיות אם לא ישלוט על התנהגותו (איום בפירוק הקשר / פרידה זמנית, איום בהוצאת צו הרחקה, בהזמנת משטרה וכדו'). היעדרם של גבולות מעצימים את תחושת היעדר השליטה של התוקפן, מעודדים אותו להימנע מנטילת אחריות על התנהגותו ומגבירים באופן פרדוקסלי את המצוקה הנפשית בה הוא נתון.

הצבת הגבולות מסייעת לתוקפן לתחום את האנרגיה הרגשית התוקפנית לתוך גבולות גזרה מקובלים ולחפש דרכים יעילות יותר לנהל את רגשותיו. רבים מהסובלים מהתקפי הזעם זקוקים לגבולות אלה. על הגבולות להיות אמינים ועקביים.

בעלות על הבעיה

על מושא התוקפנות לדרוש מהתוקפן ליטול בעלות מלאה על הבעיה לאור העובדה שיש הנוטים לראות את מושאי ההתקפה כאחראים להתקפי הזעם שלהם. על התוקפן להכיר בקיומה של בעיה חמורה זו וליטול עליה בעלות מלאה וללא התניות. כאן המקום לומר באופן שאיננו משתמע לשתי פנים: האחריות להתקפי הזעם מוטלת אך ורק על התוקפן.

חום אנושי

כאמור לעיל, התקפי הזעם מונחים על מצע של טראומות נפשיות, הן כאלה שהפציעו בחיי התוקפן בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הנפשית שלו, כגון: דחייה, נטישה רגשית, התעללות, השפלה, אלימות והן כאלה שהתפתחו בחייו הבוגרים (פוסט טראומה על רקע מלחמה למשל). התקפי זעם הם לכן קריאה לעזרה. הם ביטוי למצוקה נפשית היושבת על תחושת עוול, כאב, השפלה, פחד, איום. תכליתם היא להחזיר את שיווי המשקל הנפשי: להסיר את תחושת הפחד והאיום, לשקם את תחושת הערך שנפגעה (פגיעה נרקיסיסטית) באופן שלא ניתן לשאת, להביא לצדק היכן שנחווה עוול.

הטראומה הנפשית מחפשת מזור בדמות חום אנושי המפיג את תחושת הניכור והבדידות שהטראומה יוצרת ומשקמת את הפגיעה בתחושת השייכות שנפרמה, את תחושת הערך שהתרסקה, את תחושת הביטחון שנהרסה.

טיפול רגשי

על מי שסובל מהתקפי זעם מוטלת האחריות להגיע לטיפול בבעיה חמורה זו. למרבה הצער, רבים אינם נוהגים כך והסבל הנמשך, עלול להחמיר ולהביא לפגיעות חמורות יותר עד כדי סיכון לפגיעה עצמית ו/או במושאי ההתקפה.

לאורך השנים פגשתי לא מעט גברים (למען הסר ספק, התקפי הזעם אינם שכיחים רק בקרב גברים) שהגיעו לטיפול רגשי רק לאחר שהאישה איימה עליהם בפרידה. בהזדמנות זו אציין כי טוב עושות הנשים כשהן מציגות דרישה זו כתנאי להמשך הקשר הזוגי. למרבה הצער, גברים הסובלים מבנות זוג הנוטות להתקפי זעם נוטים פחות להכיר בהיותם זקוקים להתערבות מקצועית.

ולאחר שאמרתי את זה אני מבקש להדגיש כי אסור לראות במטופל המגיע לטיפול תחת הלחץ של בת הזוג שלו "כלי שבור" שצריך לתקן. אף שמדובר בבעיה חמורה ומסוכנת החוסה תחת אחריותו המלאה של התוקפן, כפי שציינתי לעיל, אין זה מייתר, בלשון המעטה, את החשיבות הרבה שבחקירת הדינאמיקה הזוגית והתחקות אחר תרומתה לקיומם של התקפי הזעם.

הטיפול הרגשי צריך לחתור לכינונה של ברית טיפולית מסורה וחמה, המבוססת על גילויים של חום ואמפתיה כלפי הכאב הנפשי של המטופלים, לצד הצבת גבולות חדים ובררים ככל שזה נדרש (עמידה עקבית על גבולות הסטינג הטיפולי, על אופי השיח הטיפולי) ועימות המטופלים עם האמת אודות תוקפנותם לאור נטייתו של מנגנון ההכחשה להיות פעיל.

המטופלים הסובלים מהתקפי זעם, המגיעים לטיפול, עשויים להחזיק בעמדה אמביוולנטית כלפי בעיה חמורה זו. מחד, הם יכירו בכך שמדובר בבעיה שעליהם לקחת עליה אחריות לטפל בה. מאידך, הם עשויים להטיל את האחריות או האשמה על אחרים הגורמים להם להתקפי הזעם. העמדה הטיפולית חייבת להיות ברורה ועקבית לגבי סוגיית האחריות לבעיה. עם זאת, על המטפלים לזכור שהתקפי הזעם הם כאמור ביטוי של מצוקה נפשית המחייבת התייחסות אמפתית.

היות וטראומות מוקדמות או פוסט טראומה בחיים הבוגרים מונחת ביסודה של תופעה התנהגותית זו על הטיפול לחתור באופן רגיש ועדין לעבד עם המטופלים את החוויות הטראומטיות. העיבוד מאפשר לאורך זמן יצירת אינטגרציה בין הזיכרון המרכזי לזיכרון הטראומטי וליצור נרטיב שלם וקוהרנטי. לכך ישנה השפעה מרגיעה ומווסתת.

היות והתקפי הזעם הם ביטוי התנהגותי המוזן מרגשות עזים ומציפים המביאים לקריסה של היכולת לחשוב, יש לסייע למטופלים לשקם את היכולת לחשוב שניות לפני שהזעם פורץ. כך למשל, לסייע למטופלים לזהות את הסימנים הגופניים והקוגניטיביים המקדימים המתהווים בטרם ההתקף יוצא אל הפועל (מחשבות קרבניות, תחושות חום העולות בגוף, פנטזיה תוקפנית).

במקביל, יש לעודד את המטופלים לנתק מגע ממושאי הזעם בטרם ישנה התפרצות זעם (למשל, לעשות הליכה המאפשרת להם לחשוב באופן בהיר יותר את הסיטואציה בטרם היא מתארגנת לזעם מתפרץ, לשיים את הרגשות, לזהות את הנטייה הקרבנית, לחשוב על תגובה יעילה מתוך סל תגובות אפשרי, לדבר עם מישהו בוגר ואחראי).

על המטפלים להציע את עצמם לרשות המטופלים בשעות רגישות אלה בטרם ההתקף יוצא אל הפועל. עצם המחשבה על זמינותו הטלפונית של המטפל ונכונותו להיכנס לאינטראקציה עם המטופל יש בה כדי להביא לוויסות והרגעה אפילו אם לא נוצרה השיחה הטלפונית.

התקף הזעם נוטה להישען על עמדה נפשית נרקיסיסטית ואגוצנטרית. כלומר, התוקפן איננו מודע לסבלו של מושא ההתקפה כלל אלא לכוד כל כולו בתחושת הכאב, ההשפלה והעוול שנעשה לו. על הטיפול לכן לסייע למטופלים אלה לעמוד על השפעת התקפי הזעם על מושאי ההתקפה שלהם (לסייע למטופלים לנסות להיזכר בגילויי המצוקה של מושאי הזעם כפי שהם באים לידי ביטוי במבע הפנים, במבט המבוהל, בשיתוק האוחז בהם, בתחושת חוסר האונים הבולטת בהם ועוד). תהליך זה מסייע למטופלים לנוע מעמדה אגוצנטרית שאיננה מאפשרת מגע עם הסופר אגו שלהם לעמדה בה הם יכולים לראות ולהרגיש את המצוקה של מושאי הזעם תחת השפעת ההתקף.

מטופל פעם אמר לי ספק בצחוק ספק ברצינות "באתי אל השוחט". המטופל התכוון לכך שבאותה העת תשומת הלב המרכזית של השיחות שלנו עסקה בתחושת המצוקה של אשתו תחת התקפי הזעם שלו. ככל שהתחוור לו כמה היא סובלת כך רגש האשמה התגבר בתוכו והוא יכול היה להבין גם את המצוקה בה היא נתונה. תהליך זה סייע לו להפחית את ההגנה המפצלת המעצבת את תפיסת היחסים באור של קרבן תוקפן.

בר-לב שמעון

עו"ס פסיכותרפיסט

0537226836

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.