"את הילד אפשר לעצב כך, שיהפוך להיות מה שרוצים שיהיה. אצל ילד אפשר לסדר שייתן כבוד, אפשר לייחס לו את הרגשות שלנו, אפשר ליהנות מאהבתו והערצתו, לידו אפשר להרגיש חזק, ואפשר גם להשאירו בידי אדם זר כשהוא מכביד מדי. במחיצתו של הילד מרגישים סוף סוף כמוקד לתשומת הלב, שכן עיני הילד נשואות אל האם ומלוות אותה צעד אחר צעד (אליס מילר, מתוך: "הדרמה של הילד המחונן").
שלום חברים,
ישנם מי שמחזיקים ביכולת מופלאה לחשוב את צורכי האחרים - לזהות למה הם זקוקים, מה הם אוהבים / מחבבים / מעריכים וממה הם נהנים. ממה הם מסתייגים ומה מעורר בהם התנגדות / אכזבה / מורת רוח. מה מרשים אותם ומה מעורר בהם התפעלות.
לרשותם של אלה עומדת יכולת ייחודית לגלות גמישות במידה המאפשרת להם להתאים את עצמם בקלות לצרכיהם של האחרים, מה שהופך אותם לאנשים "נוחים". ולא רק זאת אלא אף להביא לתוך האינטראקציות החברתיות / הזוגיות / המשפחתיות אנרגיה שמחה, עליזה וחיובית גם בשעה שהם עצמם נתונים תחת מצב רוח קודר ונוגה, אותו למרבה הצער אף אחד לא יודע ולא מזהה.
יכולתם הנדירה להשעות את צרכיהם הרגשיים ולהסתיר את מצבם הרגשי, שאיננו תואם את הצורך החברתי כפי שהם מאבחנים אותו, כה מרשימה עד כי האחרים המשמעותיים לא יוכלו להבחין בפיצול המתקיים בתוכם. פיצול שהם עצמם רגילים לו ומתורגלים בו.
לא רק שהם מיומנים ומוכשרים מאוד בהרעפת תשומת לב ובגילויים של מחוות שונות ומגוונות כלפי אחרים משמעותיים, אלא שלאור רגישותם הרבה להעדפות של האחר המשמעותי, הם לעתים עולים עליו בידיעתם המחודדת והרחבה את העדפותיו וצרכיו שלו עצמו.
יכולות מופלאות אלה מזכות אותם באהדה והערכה רבה מצד הסביבה הקרובה אליהם, הנהנית מהתשורות שהם מביאים, מתשומת הלב שהם מרעיפים, מהיחס החם והנדיב שהם מעניקים ומהיכולת המופלאה שלהם לקרוא את הצרכים שלהם ולהתמסר אליהם באופן כה משכנע ואמין.
יש לדעת, כי התנהגויות מתמסרות אלה כלפי אחרים, המבוססות על ריצוי וביטול עצמי הן ביסודו של דבר, התקפה על העצמי ומחירן הפנימי כבד, בדמות תרעומת פנימית ותחושת תסכול ומיאוס מהמצב בו העצמי שלהם נתון.
יכולות התמסרות אלה התהוו בשלבים המוקדמים של התפתחותם הנפשית סביב יחסיהם עם הוריהם, עת למדו הם היטב כי כל אימת שהם ביקשו לממש את זכותם הטבעית להביא לידי ביטוי את צרכי העצמי שלהם, זכו להתעלמות משפילה ומביכה. או אף לגינוי והוקעה ותוקפנות חסרת סבלנות שעוררה בהם חרדה, בדידות, עצב, מבוכה, בושה והשפלה.
היעדר יכולתם של הוריהם להשעות את צרכיהם לטובת ילדיהם, נקלטו היטב בתדרים שלהם שהפכו רגישים ביותר עם הזמן.
תחת תנאים התפתחותיים טראומטיים אלה שאיימו על שלמותם הנפשית, הם הגיעו להבנה אינטואיטיבית חדה, כי על מנת לשרוד נפשית, אין להם ברירה אלא לפתח יכולת להשעות את צרכיהם האישיים לטובת הפניית הקשב שלהם לצרכיהם של הוריהם באופן שיאפשר להם להתמסר לסיפוק הצרכים של הוריהם.
וככל שהם עשו כך הם מצאו כי הוריהם מבטאים שביעות רצון רבה מהם, המזכה אותם בתשומת לב והערכה וחוסכת מהם התנהגות שלילית במהותה (התעלמות, ביקורתיות או אף תוקפנות).
הפסיכואנליטיקאית אליס מילר טענה כי "רכושנותה והשקעתה הנרקיסיסטית של האם בילדה לא בהכרח מוציאות מכלל אפשרות נתינה רגשית. נהפוך הוא. הילד, המשמש את האם כאובייקט-העצמי שלה (self object), זוכה ממנה לאהבה "לוהטת", אך לא באופן שהוא זקוק לה. מכל מקום, קיומו של האני המזויף הוא תנאי לאהבתה. אין זה מעכב את התפתחותם של הכישורים האינטלקטואליים, אך יש עיכוב של התפתחות חיי רגש אותנטיים".
עם השנים למדו ילדים אלה המכונים מחוננים, ע"י מילר, כי עליהם לעצב את העצמי שלהם באופן שיידע לזהות היטב את הצרכים של האחר ולתת להם מענה ראוי. ועצמי זה שזכה להגדרה המצמררת ע"י הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, "עצמי מזויף", במסגרת השתקעות זו באחר נדרש ללא שהוא מודע לכך להינתק מהעצמי שלו. כך כשהוא נע על תדר דיסוציאטיבי זה, פיתח ושכלל את הסנסורים שלו במידה שהפכה למיומנות מנטאלית של ממש שמלווה ומשרתת אותו היטב גם בחייו הבוגרים.
כישורים ומיומנויות מנטאליות אלה של העצמי המזויף מזכים אותו באהבה, הערכה ואהדה רבה מצד אחרים משמעותיים ומסכל לכאורה תוקפנות ונטישה.
אלא שאין אלו מקרים נדירים בהם המחוות והתשורות לאחרים, הנשענים על ריצוי וביטול עצמי, נתפסים כמובנים מאליהם ע"י מי שנהנה מכך. כך שהמשאלה "להיראות" על ידי הסביבה ולאסוף אהבה והערכה, במקרים אלה נוטה באופן טרגי להשתחזר.
לצד זה, לא מן הנמנע שיהיו מי שבתוכם משאלה חבויה להתמסרות שכזו כלפיהם מצד אחרים משמעותיים. חבויה על שום החשש לחשוף אותה שמא תוביל לפרימת היחסים המושתתים על התמסרותם המלאה.
ויש מי שיהיו נוטים לנוע בין הקוטב המתמסר לקוטב האגוצנטרי המאופיין בתובענות למילוי וסיפוק צרכיו באופן המדויק לו על ידי הסביבה.
אלא שאהבה, הערכה ואהדה זו הנה תלויה כל כולה בהתמסרותו המלאה של העצמי לאחרים, המתאפשרת באמצעות הניתוק שלו מחלקים של העצמי, שנותרים מפוצלים ושאינם נגישים וזמינים לתודעה שלו.
ההתמסרות לאחרים הנשענת על סנסורים רגישים המופנים החוצה בניסיון מתמיד לזהות את הצרכים של האחר ולמצוא להם מענים, ועל דיסוציאציה מהעצמי המאפשרת את פעילותם של הסנסורים הללו, נועדו לאפשר אספקה נרקיסיסטית זמינה ורציפה לעצמי הזקוק לכך באופן נואש, על מנת לחוש רצוי, אהוב ובעל ערך.
אלא שתלות זו באספקה חיצונית מותירה אותם עם כמיהה שאיננה יכולה להתמלא ולהגיע לרוויה ממספר סיבות:
1.משום שתמיד יהיה פער בין המענה הנפשי שיקבלו לצורך שיסופק. כך שהם לעולם יישארו עם חצי תאוותם בידם.
2. משום שהתלות איננה "נוחה" לעצמי היות והיא מותירה אותו נזקק ו"חלש".
3. משום שהיעדר מענה מספק יוצר תסכול, עלבון, אכזבה וכעס המערערים מאוד את תחושת הביטחון הבסיסית ומעכירים את מצב הרוח.
4. משום שישנו פוטנציאל להתפתחות של קנאה וצרות עין באחר על שום "החלב" השופע שעומד לרשותו שאותו הוא מעניק במשורה.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, טוען בספרו: "עצמי אמיתי עצמי כוזב" כי "במקום שישנה דרגה גבוהה של פיצול בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב שמסתיר את העצמי האמיתי... ניתן לצפות אצל אותם אנשים בחוסר שקט קיצוני, חוסר יכולת להתרכז, וצורך לאסוף פגיעות מהמציאות החיצונית, כך שחייהם יכולים להתמלא בתגובות לפגיעות אלה".
ילדים עם עצמי זה, שהפכו עם השנים לבוגרים, ונותרו עם נפש פצועה ומפוצלת, מבקשים לסלק מתוכם ולו לזמן מה את תחושת הריקנות, העצב, הקדרות, חוסר הערך והחרדה, שמקורם ביחסיהם המוקדמים עם הוריהם, ושוכנים עדיין בתוכם ללא שהם בהכרח מודעים למקורות שלהם.
את הדיכאון, טוענת הפסיכואנליטיקאית אליס מילר בספרה "הדרמה של הילד המחונן", "ניתן להבין כאות לאובדנו של האני, שמהותו התכחשות לרגש ולתחושה העצמיים, שהופיעה לראשונה בשירות הצורך החיוני לסגל את עצמו ומתוך חרדה לאבד את אהבתו של האובייקט בתקופת הילדות".
היותם של הדיכאון על תחושת הריקנות, הקדרות והבדידות לצד החרדה מפני עובדת הנפרדות כה מייסרים ובלתי ניתן לשאת אותם. הדרך להימנע ממגע עמם היא פשוט לקבל עוד מהאהבה, ההערכה והאהדה מצד הסביבה, באמצעות הפעלת כישוריהם המפותחים בהתמסרות לאחרים.
ברם, היות וחמצן זה בעל חיי מדף קצרים הם נדרשים להפיק אותו מהסביבה ללא הרף. כך נוצרת דינאמיקה התמכרותית.
בלב ההתמכרות, אומר גאבור מאטה – רופא קנדי המומחה לטראומה והתמכרות, עומד כאב ואובדן, לא בשל העובדה שהוריך לא אהבו אותך או בשל העובדה שהתעללו בך, אלא בשל העובדה שלא התאפשר חיבור למהות הפנימית שלך.
בעיית הדיכאון נעוצה ביסודו של דבר בהיותה של הנפש מפוצלת באופן שלא מתאפשרת מגע ותנועה בין שלל חלקיה.
מילר טוענת כי "ריקנות ודיכאון הם תולדה של האני המזויף. זאת מפני שלא רק הרגשות הנעימים, ה"יפים" וה"טובים" הם שמקיימים את החיוניות שבתוכנו מעמיקים את הווייתנו ומספקים לנו את התובנה המהותית, אלה הם עפ"י רוב דווקא הרגשות הבלתי נוחים, הלא סתגלניים, אלה שהיינו מעדיפים להימלט מפניהם: חוסר האונים, הבושה וצרות העין, המבוכה והאבל".
ולכן הדיכאון, לטענת מילר, ממנו מנסה להימלט הסובייקט המכור לאהבה, "אמנם מקרב אל הפצעים, אך אל ההחלמה הממשית תוביל רק עבודת אבל על הדברים שהוחמצו, הווה אומר הוחמצו במועד המכריע עבורם".
בהקשר זה טוען הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן בספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" כי ה"אדם מושרש בהיסטוריה שהוא יוצר ע"י כך שהוא מפרש את עברו. אעפ"י שפירושי העבר מתפתחים (ולפיכך ההיסטוריה מתפתחת ומשתנה ללא הרף), העבר נתפס כבר קיימא. ידיעה זו מביאה עמה עצב, כי העבר לעולם לא יהיה כל מה שאדם שאף שיהיה".
הפסיכואנליטיקאי נוויל סימיניגטון טוען כי "ההחלטה המכרעת ביותר שבה תלויה הצמיחה המנטאלית, היא האם להתחמק מתסכול או להתמודד אתו. כאשר האדם נפגש עם מצב תודעתי מכאיב, האם הוא מעסיק עצמו מיד באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הרבים והזמינים כדי להיפטר מהמודעות לתסכול, או האם נעשה ניסיון להישאר פתוח לחוויה, לשאת אותה ולחשוב עליה?".
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת סטודנטים
0537226836
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.
コメント