בין זיכרון מודחק לחוויה לא מנוסחת

"המשורר איננו יודע מה יש לו לומר עד אשר יאמר זאת (ברנשאו)".

שלום חברים,

הפסיכואנליזה הקלאסית העניקה לזיכרון המודחק משקל מרכזי בתהליך הטיפול הנפשי. לשיטתה, ההדחקה של הזיכרון הטראומטי או של זה המודחק מחמת הקונפליקט הנפשי (חרדה, ורגשות אשמה נוכח פנטזיות, דחפים, ומשאלות תוקפניות ומיניות אסורות), מייצרת מתח נפשי הלובש צורה של תסמין היסטרי, נוירוטי, פסיכוסומאטי, כפייתי, פובי.

על יסוד ההכרה באשר להשפעתו הפתוגנית של הזיכרון המודחק, הפסיכואנליזה ראתה לנכון לפתח טכניקות שונות במטרה לאתר את הזיכרון המודחק, לשלוף אותו מהמחסן של הלא מודע ולהביא אותו למודעות של המטופל.

כך, באמצעות הפיכת הזיכרון המודחק לגלוי – הלא מודע למודע - האיד לאגו, המטפל יוכל לסייע למטופל לפרוק את האנרגיה הנפשית העצומה האגורה בזיכרון המודחק (אבריאקציה), הנמצא בליבת הטראומה או הקונפליקט הנפשי המייצרת את התסמין, וכך ישוחרר המטופל מהתסמין.

במסעה של הפסיכואנליזה אל עבר הזיכרון המודחק היא עסקה בשאלות הבאות:

1. האם זיכרון זה הנו עמיד על ציר הזמן, או שמא בעל אופי דינמי המשתנה לאורך הזמן?

2. האם הזיכרון הוא משתנה קבוע ומוחלט, או שמא מושפע מפרשנות סובייקטיבית?

3. האם הלא מודע הנו כמחסן בו זיכרונות נאגרים או נחרטים או שמא אלה משתנים בהשפעת אירועים מאוחרים יותר ועוברים הבניה מחדש?

במאמרו "הבניות באנליזה" משנת 1937 (שנתיים לפני מותו) טען פרויד כי "הדבר שאנו שואפים להגיע אליו הוא תמונה מלאה ומהימנה בעיקרה של שנות חייו הנשכחות של המטופל".

"ההיזכרות איננה יכולה להיות מטרתו" טען, פרויד ואחר תהה: "מהי אם כן מטרתו של המטפל"?

וכך קבע: "עליו לנחש, או נכון יותר להבנות את מה שנשכח מתוך הסימנים שזה הותיר אחריו".

תפקידה של ההיזכרות, עפ"י פרויד, הנה אם כן התחקות אחר הזיכרון המודחק לאו דווקא למען אבריאקציה- פורקן רגשי, אלא למען הבניית הזיכרון הנרטיבי. ההבניה של הנרטיב, המשיך פרויד וטען בהמשך המאמר - היא ולא הפירוש, מטרתה המרכזית של הפסיכואנליזה.

בהמשך המאמר מציג פרויד תגובות אפשריות שונות של המטופלים העשויים לתת לאנליטיקאי אינדיקציה ביחס למהימנות המידע שהוא אוסף.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

לצורך תיאור הפרקטיקה הקלינית הנוגעת לאיתור "מה שנשכח" פרויד עורך במאמר זה הקבלה בין עבודתו של האנליטיקאי לעבודתו של הארכיאולוג. לדבריו, האנליטיקאי עובד בתנאים נוחים יותר מהארכיאולוג בשל העובדה "שהוא שוקד על דבר שעודנו חי, ולא על אובייקט שנהרס".

בהמשך הוא מוסיף:

"לרשותו (של האנליטיקאי) עומד חומר שאין למצוא דוגמתו בחפירות, כמו למשל החזרות על תגובות שמקורן בתקופה המוקדמת, וכל מה שקשור לחזרות אלה שניתן להצביע עליו באמצעות ההעברה".

כלומר, "האובייקט החי" מייצר העברות שמשמעותן כפי שניסח זאת פרויד במאמרו: "היזכרות, חזרה ועיבוד" (משנת 1914), היא "להעלות באוב פיסת חיים אמיתית".

אלא שעבודתו של האנליטיקאי לצד היותה מתקיימת בתנאים עדיפים מאלו של הארכיאולוג היא גם לדעת פרויד מורכבת יותר: לאור העובדה ש"האובייקט הנפשי מסובך לאין ערוך מהחומר בו עוסק החופר הארכיאולוג, והעובדה שאין לנו ידיעה מספקת על אודות מה שאנו אמורים למצוא, משום שהמבנה הפנימי שלו צופן בחובו הרבה דברים מסתוריים".

אם כן, עבודת האנליטיקאי הנה לשיטתו כאמור להבנות את קורות חייו הנפשיים ההיסטוריים הנשכחים של המטופל, ואת זה הוא יעשה על בסיס עבודת השחזור של הזיכרונות המודחקים שבמרכזה מצויה ההעברה.

האם בהעברה מגולם זיכרון זה באיכותו המלאה או שמא ההעברה מבטאת זיכרון מודחק שעבר תהליכי שינוי?

ובכן, בהמשך המאמר טוען פרויד כך: "כל מה שמהותי נשתמר, אפילו מה שלכאורה נשכח לחלוטין קיים בכל זאת בצורה כלשהי ובמקום כלשהו, והוא פשוט קבור הרחק מהישג ידו של הפרט".

ומסכם כך: "הטכניקה האנליטית לבדה, היא שתקבע אם יעלה בידנו להביא לגילויו".

ובכן, פרויד מתייחס במאמר זה לצורך בגילוי הזיכרון המודחק, למען הבניית הנרטיב של המטופל, שלטענתו נשתמר בלא מודע ומופיע באמצעות העברה באיכות מלאה, וכמו מחכה לגילויו בעזרת הטכניקה הפסיכואנליטית.

ברם, במאמרו "היזכרות, חזרה ועיבוד" פרויד מתייחס למגוון סוגים של זיכרונות וגם לכאלה שאינם עונים על ההגדרה: "כל מה שמהותי נשתמר":

זיכרון שלא זכה להבנה בעת שנחווה - "סוג מיוחד של חוויות בעלות חשיבות רבה, שאותן לא ניתן בדרך כלל להשיב לזיכרון, הן החוויות שאירעו בשלב מוקדם ביותר בילדות ולא זכו להבנה בעת שנחוו, אלא זכו לפירוש והבנה רק בדיעבד".

ניסוח זה מזכיר את הניסוח הידוע של ויניקוט אודות "טראומה שקרתה אך לא נחוותה".

זיכרון כחזרה כפייתית - "נוכל לומר שהמטופל אינו נזכר בדבר ממה שנשכח והודחק, אלא פועל את הדברים. הוא משחזר אותם לא כזיכרון אלא כמעשה, וחוזר עליהם, כמובן בלי לדעת שהוא חוזר עליהם".

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

וכיצד לשיטתו ניתן להתמודד עם החזרה הכפייתית?

פרויד טוען כי עלינו לפתוח בפניה את ההעברה כמגרש משחקים שבו ניתן לה היתר להתפרס בחופשיות כמעט מלאה ונאפשר לה להציג בפנינו את כל הדחפים הפתגוניים המסתתרים בחיי הנפש של המטופל. ההעברה יוצרת כדבריו תחום ביניים נפשי בין המחלה לבין החיים, שדרכו יעבור האדם ממצב של חולי למצב של בריאות.

גם ניסוח זה מזכיר את המונח מרחב ביניים נפשי אליו התייחס ויניקוט.

ובכן, פרויד מתייחס לחוויות נפשיות טרום מילוליות בעלות חשיבות רבה, שבשל היעדר היכולת לחשוב ולהמשיג אותן, הן אינן נושאות משמעות שנשתמרה ורק מחכות לגילוי, אלא הן מתהוות רק בדיעבד באמצעות פירוש והבנה. לצד זה, הוא מתייחס גם לזיכרון שאיננו יכול להתבטא באופן מילולי אלא באמצעות חזרה כפייתית שמסבה סבל בחייהם של המטופלים.

תיעולה של החזרה הכפייתית לתהליכי העברה לצד כינונה של משמעות באמצעות פרשנות בדיעבד לזיכרונות שנוצרו בשלבים טרום מילוליים, פותחים מרחב למניפולציות פרשניות בדיעבד בשירות הבניה מחדש של הנרטיב במהלך הטיפול הפסיכואנליטי.

אם כן, פרויד זיהה שישנן חוויות נפשיות מסוימות שלא ניתן לדבריו להשיב לזיכרון, מפאת היותן נטולות הבנה ואינן ניתנות להמשגה. ובמילים אחרות - פרויד התייחס לחוויות נפשיות שלא עברו תהליך של מחשבה – חוויות שלא עברו תהליך של ניסוח.

מהי חוויה שלא עברה תהליך של מחשבה וניסוח בעת שנחוותה?

הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי דונל סטרן טוען במאמרו: "חוויה לא מנוסחת: מכאוס מוכר לאי סדר יצירתי", שהחוויה הלא מנוסחת הנה חוויה נפשית הנעדרת סימבוליזציה: "לא לחשוב מחשבה, פירושו לא לתרגם חוויה לא מנוסחת לשפה".

לדבריו, "חומר לא מנוסח הוא חומר שמעולם לא חשבו עליו, פשוטו כמשמעו. חומר זה לכן דועך לפני שיכול להתווסף למודעות או לזיכרון".

ובכן, סטרן לא רק מגדיר את משמעותה של החוויה הלא מנוסחת - חומר שמעולם לא חשבו עליו, אלא גם מוסיף הסבר אחר אודות היותה נטולת ניסוח.

בעוד שפרויד התייחס לחוויה הלא מנוסחת ככזו המתארגנת כך מעצם היותה מתהווה בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, דהיינו, בשלבים טרום מילוליים, טוען סטרן כי הסיבה להיעדר הניסוח נובעת מפעילותן של הגנות פסיכולוגיות המונעות את החשיבה אודות החוויה ומותירות אותה נעדרת ניסוח וייצוג סימבולי בשפה.

הפרדוקס העולה הוא כיצד ניתן לסרב לנסח מחשבה ללא שהיא תהיה מנוסחת מלכתחילה?

ובכן, סטרן טוען כי הפרדוקס ניתן ליישוב רק אם נראה בקוגניציה תופעה מרובת שלבים, שרק חלקים ממנה מתקיימים במודעות, כך שאת העיבוד ניתן להפסיק בכל אחד מן השלבים הללו. למשל, "סביר להניח שאנו יכולים להתרחק או להפסיק את העיבוד על סמך הבלחות מטרידות של משמעות שאנו מודעים אליהן".

לדעת סטרן מה שיאפשר ניסוחים חדשים של החוויה הוא קבלה של אי ודאות המעוררת חרדה והמגבילה כך את חירות המחשבה.

לטענתו, כל עוד החוויה הלא מנוסחת נותרת כזו, היכולת להבין את מקור החרדה לא מתאפשר. על כן, רק באמצעות הנכונות לנסח את החוויה הלא מנוסחת נוכל להיות במגע עם מקורותיה ומאפייניה של החרדה.

ומה מזין לדעתו נכונות זו?

לשיטתו, כאשר עומדת בפני המטופל האפשרות לנסח בעזרת המטפל חוויה נפשית משמעותית שמעולם לא זכתה לניסוח, הוא יעשה זאת מכוחה של סקרנות שאיננה קורסת תחת עולן של חוסר ודאות וחרדה, הנובעות מהעובדה שאיננו יודע בשלב בו הוא מנסח את חווייתו מה תהיה המשמעות העולה ממנה.

סקרנות זו, טוען סטרן נחלשת ומצטמצמת ככל שישנה הגבלה נפשית על היכולת לנסח את החוויה הנפשית. כפי שטען פרויד, הופעתה של החוויה הנפשית תתאפשר לכן רק באמצעות אנאקטמנט. אי לכך, היכולת להיות במגע עם האמת ולנסח את החוויה מתאפשרת רק בהקשר בינאישי.

סטרן מצטט במאמרו את הפסיכואנליטיקאי הארי סטאק סאליבן שטען כי "החוויה הלא מנוסחת, כאשר היא נעזבת לנפשה, לעולם לא תוכל להתחבר או להתגבש, לעולם לא תוכל לנסח את עצמה. אם הקשב לא יכוון אליה, היא לעולם לא תשתנה, לא תתפתח ולא תייצר מחשבות חדשות".

המשוררת מרינה צווטאייבה כתבה ש"אם אתה משורר כמוה, ידך אינה שייכת לך, אלא לדבר שרוצה להתקיים דרכך... אנו חולמים וכותבים לא כאשר אנו רוצים בכך, אלא כאשר הדבר רוצה".

סטרן מסכם כך: "הפסיכואנליזה אינה חיפוש אחר האמת ההיסטורית הנסתרת – כפי שטען פרויד, על אודות המטופל ועל אודות חייו, תחת זאת, היא הצמיחה דרך הסקרנות וקבלה של אי ודאות, של הבניות שיתכן ומעולם לא נחשבו קודם לכן. יתר על כן, הבניות אלה אינן מהוות רק ניסיונות מתקבלים על הדעת לתיאור ההיסטוריה, אלא הן מהוות חלק מהותי מהעולם החדש שהמטופל והמטפל יוצרים ביניהם".

בר-לב שמעון עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע

0537226836