"אדם תמיד מקווה להיות מישהו, עד שהוא מגלה שהוא כמה בני אדם (רימונד דווס, בדרן צרפתי)".
שלום חברים,
על האדם ניחתו לאורך ההיסטוריה שלוש מכות נרקיסיסטיות, טען פרויד. האחת, כאשר קופרניקוס גילה שמיקומה של השמש במרכז מערכת השמש, בניגוד למודל הגיאוצנטרי שמיקם את כדור הארץ במרכז.
השנייה, כאשר דרווין גילה שמוצא האדם מהקופים ובכך מיקם אותו בשורה אחת עם יתר בעלי החיים, ושלל את הרעיון שהאדם הוא נזר הבריאה. השלישית, כאשר פרויד עצמו הביא לידיעת העולם שהאדם איננו שולט בממלכתו שלו ושהוא למעשה כפוף לכוחות לא מודעים המעצבים את התנהגותו.
פרויד ייחס חשיבות רבה להתפתחות המוקדמת וראה בה בעלת משקל דטרמיניסטי שיקבע את מבנה הנפש. ההתפתחות לשיטתו מושפעת הן מהיבטים פנטזמתיים של דחף מיני ותוקפני כלפי אובייקט והן מפאת השפעות חיצוניות בעלות אופי טראומטי.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הרחיבה מאוד את נקודת המבט של פרויד וראתה את האני כבעל יכולת לקיים יחסי אובייקט פנימיים פנטזמתיים על בסיס פילוגנטי. היא טענה שקיים עולם פנימי מרגע הלידה, המכיל פנטזיות לא מודעות ושישנם אובייקטים פנימיים טובים לצד רודפניים ומאיימים.
לדעת קליין, לאורך שלבי ההתפתחות התינוק מפנים ייצוגים משתנים של העצמי ושל האובייקט (החיצוני והפנימי נמצאים עם העצמי באינטראקציה מתמדת), באמצעות תהליכי השלכה והפנמה. תהליך התפתחותי זה היוצר אינטגרציה בין התרחשויות פנטזמתיות לצד התרחשויות ממשיות עם האובייקט, מעצב את מבנהו של עולם האובייקטים הפנימיים עד להתגבשותו הכוללת.
הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן, טען שההגדרה של קליין את המונח אובייקטים פנימיים איננה עקבית והציע לכן הגדרה אחרת. לדבריו, משמעות המונח היא: דפוסים של יחסי אובייקט פנימיים, המייצגים פיצול בין שני חלקים של האני: חלק המזוהה עם העצמי ביחסי האובייקט החיצוניים מהעבר (לדוגמה, עם הילד שנעלב שוב ושוב), וחלק המזוהה עם האובייקט באותה מערכת יחסים חיצונית מהעבר (לדוגמה, עם ההורה שנהג להעליב).
ג'ויס מקדוגל, מדמה את העולם הפנימי לתיאטרון נפשי בו האני, שהנו יוצר בלתי נלאה, בעל דמיון וכושר המצאה, מלהק את השחקנים, בונה את התסריטים ומביים את העלילות. המשימה המוטלת על האני הנה כבדת משקל נוכח היותה מאלצת אותו למלא אחר התביעות של כל הקולות הפנימיים המסוכסכים זה עם זה והדורשים תשומת לב. זוהי לדבריה תמונת הראי של יחסי האובייקטים הפנימיים. התיאטרון הנפשי הפנימי הוא סך הדמויות הפנימיות המייצגות את ההיבטים הרבים והשונים של העצמי, שמקצתם מואדרים ומקצתם דחויים ע"י האני הבוגר. תיאטרון זה מציג 24 שעות ביממה.
"חוויות ילדות הטעונות בקונפליקט לוטות באפילה. באפילה זו מסתתר גם המפתח להבנת החיים שמתפתחים לאחר מכן (אליס מילר, מתוך: הדרמה של הילד המחונן)".
האובייקטים הפנימיים הנם עפ"י הבנתי מערך החוויות המופנמות, והזיכרונות הרגשיים סביב יחסי ההתקשרות המוקדמים, של העצמי עם ההורים ושאר חברי המשפחה והדמויות המשמעותיות. יחסים מופנמים אלה כוללים היבט ממשי והיבט פנטזמתי. למען הסר ספק, אין המדובר בשיקוף אובייקטיבי של הזיכרונות הרגשיים, ההזדהויות המופנמות ודפוסי היחסים הללו, אלא בכאלה שהתהוו באמצעות החוויה הסובייקטיבית והפרספקטיבה של העצמי.
להבנתי, נוכחות דומיננטית ולא מודעת של האובייקטים הפנימיים הנה תולדה של מצבים רגשיים (פגיעות בעלות משקל טראומטי) ואמביוולנטיים עזים, שגורלם יהיה להיות מומחזים בחיים המציאותיים, כמו גם, בתוך המרחב הטיפולי, בין היתר, באמצעות יחסי העברה ותהליכים השלכתיים.
במרחב הטיפולי, ללא שהמטופל מודע לכך, הוא הופך את המטפל למושא להשלכותיו הן של ייצוגי העצמי שלו והן של ייצוגי האובייקט המופנמים שלו.
מפאת נוכחותם של יחסי אובייקט פנימיים טעונים, מטופלים רבים עושים צעדים מהוססים לתוך עולם הטיפול, כשבאמתחתם ספקות, חששות ושאלות רבות שאינן מודעות, הנוגעות למחויבותו של המטפל כלפיהם ולאותנטיות של מחויבותו זו, תוך שהם כמהים לדעת האם היא מגיעה רק מתוקף עמדתו המקצועית, או גם מכוח הזדהותו עמם כאדם פרטי.
דוגמה א'
היא נתנה הקדמה ארוכה לרעיון אותו ביקשה להעביר שגרמה לי לעייפות ולקושי שהלך וגבר לעקוב אחר דבריה. הרגשתי מנומנם ובכ"ז התאפקתי לא להאיץ בה ולא לנסות למקד אותה להגיע לנושא עצמו, היות והרגשתי שהיא אומרת לי משהו חוויתי וחשוב מאוד בנוגע לעצמה מבעד למילים. כשסיימה את דבריה לאחר דקות ארוכות, שאלתי אותה מדוע נדרשה להקדמה ארוכה זו, היא הסיטה את מבטה למעלה והצידה ושקעה בהרהור ארוך. לאחריו ענתה, אני חושבת שרציתי לבחון האם אתה מתעניין בדברים שאני מספרת לך...
המטופלת סיפרה לי על אודות נוכחותו של אובייקט פנימי המרוכז בעצמו ובעל פניות רגשית מוגבלת כלפי עולמה הפנימי. וכעת, באמצעות הטסטינג הלא מודע שעשתה לי, ובטרם תחליט אם לצלול עמי ליחסים קרובים בהם תפקיד את העצמי השברירי, החבול והחושש שלה בידיי, היא תובעת לברר:
האם באמת אתעניין בה? האם יש לי עניין ויכולת להכיל אותה? האם יש לי את היכולת להיות פנוי רגשית אליה וסבלני כלפיה כפי שהיא זקוקה? האם אתעייף ממנה ואנטוש אותה נפשית?
ולצד שאלות חשובות אלה בנוגע ליחסיה עמי היא הציגה גם שאלות שמטרידות אותה גם בנוגע לעצמה:
האם היא עצמה ברת הכלה? האם היא חשובה בעולם הזה למישהו כדי שאותו מישהו יפנה עצמו רגשית אליה?
דוגמה ב'
במהלך המפגש הרגשתי ששריריי מתוחים. שהגוף שלי מכווץ. נדהמתי לפתע לגלות שהתנועות שלי מסתנכרנות עם תנועות המטופל. כאשר ברגע נתון במהלך המפגש רציתי להביט בשעון על מנת לדעת כמה זמן עומד לרשותי, באופן שיאפשר לי לתכנן את המשך ההתערבות, הבחנתי בכך שאני חושש שהמטופל יפרש זאת כאילו אני מעוניין שילך כבר. שאינני מעוניין בנוכחותו. ואז חלפה בי מחשבה לנצל שעת כושר שהמטופל מפנה מבט ממני כדי להגניב מבט בשעון. התביישתי במחשבה זו וניסיתי להתנגד לה. רציתי לדבר אתו על כך אך חששתי שהשעה איננה עדיין בשלה לכך. בסיום המפגש הוא שאל אותי "מה אתה אומר, אני צריך להיפרד מאשתי או להישאר אתה"?
המטופל סיפר לי על אודות נוכחותו של ייצוג עצמי מפוחד, חרד, חשדני, רגרסיבי ותלותי ביחסיו המוקדמים עם ייצוג אובייקט שתלטני (אני מבין זאת מתוך העברה נגדית), פטרוני, כוחני ומפחיד, בעל יכולות גרנדיוזיות ושאיננו מחויב אליו באופן אותנטי. והוא סיפר לי גם על יחסים בהם מורכבויות של החיים הופכות בתהליכים של רדוקציה לסוגיות פשוטות הניתנות לפתרונות מידיים ומוחלטים.
דינאמיקה היסטורית זו על אודותיה מספר לי המטופל באופן מומחז, איננה מאפשרת הצמחה של עצמי אוטונומי ופוטנטי, אלא כזה שהושאר כפוף להנחייתו של האובייקט הגרנדיוזי בעל הסמכות והידע.
אליס מילר טוענת בספרה "הדרמה של הילד המחונן" ש"ככל שהמטופל מתחבר יותר ויותר אל רגשותיו המוקדמים וחווה אותם, וככל שהוא מוסיף ומעניק הכרה לקיומם, כך הוא מרגיש יותר חזק ומגובש".
מקדוגל טוענת בספרה "תיאטרוני הנפש" שבמהלך הטיפול התיאטרונים השונים וצוות השחקנים המגוון שלהם עולים אט אט על הבמה הטיפולית. כשהמטופל מפתח אמון בעניין ויכולת של המטפל להכיל את הרגשות המסוסכים של אהבה, שנאה, פחד, כעס, חרדה ודיכאון העולים על פני השטח, בעיקר כאשר מפתחים פנטזיות על המטפל ועל היחסים הטיפוליים, מתחיל האני לחשוף את תיאטרוני הנפש השונים שבהם מתבטאים הקונפליקטים שלו.
לדבריה, "ככל שהאנליזה מתקדמת, מופיעים היבטים עצובים ופצועים מהילדות, לצד היבטים משמחים ולא רציונליים, שרבים מהם הושארו מאחורי הקלעים לפני שנים רבות. כולם נדחקים ומבקשים להישמע, להיות מובנים ואף לזכות במחיאות כפיים... מן העבר עולות הדמויות העיקריות מתקופת הילדות: ההורים, על פניהם האוהבות והאהובות, בצד דימוייהם מעוררי הפחד והשנואים. אחים ואחיות מופיעים גם הם, כחלקים רצויים ולא רצויים של המערכת המשפחתית".
באמצעות הטיפול בטכניקת האסוציאציות החופשיות יכול המטופל לקשור מחדש את חוטי השיח, שנותקו בחיפזון בתקופת הילדות, ולהמשיך לפתח אותם בהווה ובעתיד.
הערה - הדוגמאות לעיל בדויות אך מבוססות על מקרים אמתיים.
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. אודה על סימון לייק למאמר - כך אני יכול לדעת כיצד חוויתם אותו. ולסיום, מזכיר שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג - חיסיון מובטח.
Comments