"על המטפל להיכשל את כשלי קורותיו של מטופלו, את אלו שעתה הוא הוזה, ממחיז ומפעיל. המטופל יחווה בהווה ובהעברה את עברו, אבל במקום להתפצל, לקפוא או למות רגשית, הוא יכעס, ישנא ויחיה (ויניקוט, מתוך: תלות בטיפול בתינוקות)".
שלום חברים,
האם אפשר שתוקפנות מצד מטופלינו עשויה לשרת צורך התפתחותי? מהי בכלל תוקפנות בעלת תכלית התפתחותית? מה ניתן לעשות כאשר כוחנו לא עומד לנו באתגר טיפולי כה חשוב ורגיש זה ואנו "חוטאים" בתוקפנות נגדית? האם לחטא מקצועי זה נלווית הזדמנות לאקט בעל משמעות תרפויטית?
הבה נעקוב אחד השיח ההדרכתי (המדומיין) בין מטפל ותיק למטפל הנמצא בתחילת דרכו המקצועית סביב סוגיה מורכבת זו.
דיאלוג הדרכתי
טרחת במפגש הקודם להסביר לי באריכות ובאופן משכנע למדי שתוקפנות כלפינו מצד מטופלינו, אם היא מתרחשת, עשויה לנבוע מהצורך העז שלהם ואולי אפילו הנואש, שנשרוד תוקפנותם זו, וכך יוכלו הם לחוות אותנו כדמויות ממשיות, לגלות שמחויבותנו אליהם ממשית היא, ולבסס אגב כך, את תחושת הביטחון שלהם בעצמם וביחסים אתנו.
השענת את דבריך אלה על ויניקוט, שטען שעלינו לסייע למטופלים להיווכח בשעה זו של מבחן אמיתי לו הם זקוקים, שאנו שורדים את הרסנותם, קרי, שאיננו נהרסים, נוטשים ונוקמים בתגובה לתוקפנותם זו. וכך יוכלו הם להתוודע לעובדה כי תוקפנותם איננה הרסנית.
ואני כעת מבין שלאור שתוקפנותם ההתפתחותית הרסה את האובייקט המקורי, צורך התפתחותי כה רגיש וחשוב זה לא הצליח לבוא על סיפוקו ונותר בתוכם כמשאלה חיה ותוססת המשתוקקת להתממש. ונוצר בתוכם חרדה גדולה, שהרי אף שחולפות להן שנים ארוכות מאז, עלולים הם לנטוע בליבם את האמונה כי הרסניים הם. וכך עם אמונה זו בליבם לא יוכלו לכונן יחסים עם אחרים שמא יהרסו אותם. ולא יוכלו לראות עצמם ראויים לאהבה ולאהוב את עצמם מפאת היותם הרסניים. ולא יחושו ביטחון בעצמם. ובקשרים שיפתחו חרדה גדולה מנטישה תאחז בהם. ויגזרו על עצמם התנהגות מרצה, ביטול עצמי וגזרות שונות ומשונות מפאת שנאה עצמית. ויתקשו מאוד לפתח יחסים בריאים ועמוקים עם אחרים.
ואנו מציעים למטופלים הנושאים בתוכם פציעה נפשית עמוקה סביב חסך התפתחותי זה, שנוצרה, כפי שהבנתי מדבריך, ביחסים המוקדמים שלהם עם הוריהם מעין חוויה מתקנת. כזו שיהיה בכוחה לשחררם מהרעות הנפשיות שנוצרו בהם.
ורוצה אני לומר לך שהרעיון לפיו ילדים שואפים "להרוס" את הוריהם, ומשתוקקים שהם לא ייהרסו, על משקל, מטופלים אשר שואפים באופן לא מודע "להרוס" את המטפל, ותקוותם הגדולה היא שלא ייהרס, הנו מהפרדוקסים הנפשיים היפים ביותר.
"התוקפנות, אליבא דויניקוט, היא אינהרנטית לאדם, ויש לאפשר לו לחיות את תוקפנותו במלוא עצמתה כחלק מהמסע שלו אל עבר האינדיבידואציה, אל היצירתיות ואל חווית הממשות (אסנת הראל מתוך ההקדמה למאמרו של ויניקוט: "תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית")".
וכעת, ולאור דברים אלה, אני חייב להודות בפניך בפה מלא וללא סייג, שאינני מבין איך עמדה זו שכפי שכבר הבנת, מרגשת אותי מאוד ומצאתי עצמי מזדהה עמה עמוקות, מתיישבת עם הרעיון שאל מול תוקפנות התפתחותית כה חיונית זו מצד מטופלינו האהובים, אנו עלולים להיכשל ולהגיב בתוקפנות נגדית.
כלום ברור לך שעלינו להיות מקצועיים? שעלינו להשיל מעלינו כל העדפה אישית, רגש, מחשבה, צורך או דחף, שאינם מתיישבים עם צרכיהם של המטופלים?
לאט לך ידידי. שאלתך הנה ראויה מאוד ולבי לבי אל השבר הרעיוני הלופת אותך. ובכן, אמנם הסברתי לך כי מנקודת מבטו של ויניקוט התינוק מבחין את עצמו מהאובייקט דרך תוקפנות זו שעליי להזכיר לך - נעדרת רגש של זעם. ושבאמצעות התוקפנות הילד ממקם את האובייקט מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית. דהיינו, אשליה זו שמלווה אותו בנאמנות בתקופת התפתחותו המוקדמת, בהדרגה הולכת ודועכת לטובת הכרה כואבת במגבלות יכולותיו. ושלתוקפנות זו ישנה משמעות בהקשר זה כמחדדת את חווית הממשות, כמאפשרת התפתחות של תפיסת המציאות וגיבוש הנפרדות, והקשורה בצורך לבחון את עמידות האובייקט תחת המשאלה שאיננו "נהרס".
ואגב, בטרם אשלים את התשובה שלי אליך אני מניח שאתה זוכר מדוע השתמש ויניקוט במושג "הרס"...
כן כן אני זוכר שהסברת שויניקוט השתמש במילה "הרס" משום שההרס הממשי בו מדובר קשור לכישלונו של האובייקט לשרוד. שלולא הכישלון הזה, היה ההרס נשאר פוטנציאלי. ואני גם זוכר שהזכרת שויניקוט כינה תהליך התפתחותי כה חשוב זה "שימוש באובייקט".
אני חייב להודות ששקדנותך מרשימה ביותר, וכעת כל שנותר לי הוא להמשיך במענה שלי לשאלתך שנראה שהיא מייסרת אותך ומונעת ממך את מנוחת הנפש.
מייסרת בהחלט! ואני חייב להודות שאני מתחיל לאבד סבלנות... אני תוהה אם כל החזרה הזו אינה אלא ניסיון מצדך לטשטש את קו המחשבה שלי, בתקווה שאשכח את שאלתי הנוקבת, לאור האפשרות שמענה ראוי לשאלתי איננו עומד לרשותך.
היטב אני רואה ידידי שלא רק סבלנות אתה מאבד אלא גם אמון. על כן, ראשית לכול, אני מבקש להבטיחך שלא נסיים מפגש זה עד שלא אעשה כל שאוכל על מנת שתבוא על סיפוקך באופן מלא. ועליי להוסיף שהיטב אני יודע שסבלנותך אוזלת וחשדנותך כלפיי גוברת, מפאת היותה של שעה זו בה אתה נתון בראשית דרכך המקצועית, מושקעת בגיבוש השקפתך וזהותך המקצועית, שעה רגישה במיוחד. ושאני זוכר היטב שאין זו חוויה מרנינה במיוחד לפסוע במבוכים רעיוניים מפותלים ללא מפת דרכים ראויה.
ולעצם העניין, בטרם אמשיך עם ויניקוט, אני מבקש להכיר לך את הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין שמגיעה מהגישה ההתייחסותית. על קצה המזלג אומר שגישה פסיכואנליטית זו רואה במערכות היחסים ובקשרים בינאישיים, נושאים השפעה עמוקה ורחבה על ההתפתחות הנפשית, האישיות והבריאות הנפשית. שמנקודת מבטה, המטפל והמטופל הם שני סובייקטים המקיימים קשר "אינטר סובייקטיבי", וכך למעשה הם מעצבים אותו במשותף ומשפיעים זה על זה.
אני כבר מבין לאן אתה חותר... אתה בעצם מבקש לומר שכאשר ויניקוט דיבר על שימוש באובייקט, הוא למעשה נשען על הרעיון ששלב התפתחותי זה מאופיין בנטייה הלא מודעת של המטופל לראות במטפל ייצוג הורי עליו הוא משליך את כמיהותיו הרגשיות, בהיעדר בשלות רגשית מספקת להכיר במטפל כסובייקט נפרד. ואילו ג'סיקה בנג'מין שוללת את הרעיון של יחסי אובייקט. כלומר, לשיטתה המשאלות והכמיהות אינן מופנות כלפי המטפל היות והוא איננו מהווה ייצוג אובייקטאלי, מושא להשלכותיו ולכמיהותיו, אלא הוא נחווה ע"י המטופלים כסובייקט נפרד.
ובכן, נכון.
וגם לא נכון.
אסביר...
ויניקוט ראה את המהלך הטיפולי ככזה המציע תנועה נפשית התפתחותית מעמדה המייצגת כמיהות ליבידינליות ורגשיות כלפי המטפל, שהנו הרחבה של העצמי שלו אל עבר מטפל הנחווה כסובייקט נפרד.
לעומת זאת, הגישה ההתייחסותית טוענת כי אין המדובר בתנועה ליניארית אלא שמתקיים מתח דיאלקטי בין ראיית האחר כאדם נפרד לבין ראייתו כאובייקט תשוקתנו.
נשמע מורכב מאוד... נראה לי שאני צריך לעכל את הדברים. רגע... שוב איננו עוסקים בשאלתי. איך רעיון זה קשור לכשלים האמפתיים? האם אתה טוען שהיות ואנו נחווים ע"י המטופלים לא רק כאובייקטים, אלא גם כסובייקטים, אנו משוחררים מלנהוג בהם באופן הדורש מאתנו להשעות את הצרכים הסובייקטיביים שלנו...?
ובכן, מסכים אתך בנוגע למורכבות.. באשר לעובדה כי אנו נחווים גם כסובייקטים, חזקה עליי להבהיר כי במרחב הטיפולי איננו נדרשים לכונן יחסים על בסיס היותנו מושא אובייקטאלי בלבד, כי אם גם יחסים ממשיים והדדיים: ועדיין, יחסים שאינם סימטריים בכל הנוגע לאחריות הטיפולית ולהיבטים נוספים.
מכוח תפיסה זו יש לראות את תוקפנותו הנגדית האפשרית של המטפל בנסיבות בהן הוא "מותקף" ע"י המטופל, כפשוט נובעת מכוח תגובה טבעית על פגיעה, שבאותה העת לא עמדה לרשותו היכולת להכיל אותה.
מן הדין והצדק ומכוח האתיקה המקצועית לה אנו כפופים עלינו להכיר במגבלות הסובייקטיביות הגורפות והבלתי נמנעות שלנו, בהקבלה לדעיכת האשליות האומניפוטנטיות של הילד בתהליך התפתחותו, ולזכור שהתרפיה איננה מצויה בהיעדר כישלונותינו ומוגבלויותינו, אלא דווקא בקיומם הבלתי נמנע, ובו בזמן, בהכרה בהם ובנטילת האחריות עליהם.
קשרים אינטימיים, טענה ג'סיקה בנג'מין, בנויים על מעגלי שיבוש ותיקון. רעיון זה, ניתן לומר, הנו הרחבה את הרעיון של ויניקוט בדבר הרס והישרדות.
ולסיום שיחתנו הפורייה הרשה לי לצטט את לואיס ארון, המגיע מקרב אותה אסכולה:
"הפתולוגיה כמו הבריאות אינן נתפסות כמנת חלקו הבלעדית של המטופל או של האנליטיקאי. והאנליטיקאי אינו נתפס כבעל גישה בלעדית לאמת ולתובנה (מתוך: "המפגש").
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
Comments