"המנגנון הנפשי אינו סובל את חסרונו של עקרון העונג. הוא חייב למנוע זאת בכל מחיר, וכאשר תפיסת המציאות מביאה עמה חוסר עונג, מוכרחים להקריב אותה - כלומר, את האמת (פרויד, מתוך: אנליזה סופית ואינסופית)".
שלום חברים,
בתואר הראשון בעבודה סוציאלית נדהמתי לשמוע בהרצאה בקורס פסיכולוגיה, שתיאוריה פסיכולוגית מרכזית טוענת שההתרחשויות בשלבי החיים המוקדמים שלנו, יקבעו את מהלך ההתפתחות הנפשית ולמעשה את כל מהלך החיים שלנו. עם זאת, אולי מתוך חמלה כלפינו, המרצה הסביר שעמדה זו מצד אותה תיאוריה פסיכולוגית התרככה בחלוף הזמן, והשאירה פתח כלשהו לשינוי בהמשך החיים, בכפוף כמובן להתרחשויות עתידיות.
טענה זו נקבעה ע"י תיאוריית ההתקשרות.
כיום ישנה הסכמה רחבה באשר לקשר המובהק בין אופי יחסי ההתקשרות בין הילד להוריו להתפתחותו הנפשית, ולהשפעת ההתפתחות הנפשית על עיצוב עתידו של הילד בתחומים השונים של חייו (רווחה נפשית, הערכה עצמית, ביטחון עצמי, זוגיות, הורות, תעסוקה, תפיסתו את המציאות ואת עצמו בה וכן הלאה).
הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן טוען כי "הקשר של האדם להיסטוריה שיצר באופן פרשני הוא ממד חשוב של סובייקטיביות, שבלעדיה חווית ה"היות אני" מורגשת כשרירותית, לא יציבה ולא ממשית".
תובנה זו מובילה אותנו להכרה בצורך הפסיכולוגי לפתח תפיסה פרשנית, נרטיבית של מהלך ההתפתחות שלנו, בדגש אודות יחסי ההתקשרות שלנו עם הורינו.
בתחום הטיפול, הגישה הפסיכואנליטית והדינמית הכללית מכירה בכך שהנרטיב סביב יחסי ההתקשרות המוקדמים נושא עמו השלכות רחבות על העולם הפנימי.
מטפלים לכן יבקשו ללמוד על יחסי ההתקשרות של המטופלים שלהם – למשל, על המידה בה חשו רצויים, אהובים, מוכלים, מוחזקים ומוגנים ע"י הוריהם. ולצד זה, עד כמה חשו שהוריהם עודדו אותם להתמודד עם קשיים, לחקור את העולם, לפתח את עמדותיהם האישיות ועצמאותם, לבטוח בעצמם, ביכולות שלהם ובכישורים שהם מפתחים.
הנחת היסוד של המטפלים היא שככל שנשמע מהמטופלים יותר על החוויות המופנמות שלהם סביב יחסי ההתקשרות שלהם, כך נוכל ללמוד מהם על המקורות הנפשיים העומדים ביסוד הקשיים שהם חווים בחייהם – לצד ההבנה כי קיימים מקורות נוספים לקשיים או למצוקה בגינה הגיעו לטיפול. כמו"כ, ישנה הבנה שככל שהמטופלים יגעו רגשית בזיכרונות עבר הללו במרחב טיפולי מכיל ובטוח, כך יהיו לכך השלכות משמעותיות על מהלך ההתפתחות וההחלמה שלהם.
אך מה קורה כאשר האמת אודות יחסי ההתקשרות הנה אמת מאיימת? מה קורה כאשר מפאת היותה כזו איננו מבקשים לדעת אותה? איננו מבקשים לפגוש אותה ולהיות איתה במגע?
מטפלים רבים לא פעם נתקלים במטופלים שהנרטיב עליו הם מדווחים בטיפול ("הייתה לי ילדות מאושרת") לא עומד בהלימה ליחסי ההתקשרות המופנמים שלהם, כפי שניתן לזהות ביחסי ההעברה (למשל, העברה חשדנית, תלותית, חרדה) ואף לא באמצעות התוכן המדווח שלא תומך בנרטיב (למשל, המטופל לא מספק תיאורים של גילויים רגשיים חמים, מגוננים מצד הוריו) או שלא נמצא קונסיסטנטי אתו ("אימא שלי הייתה עצובה ומיואשת ממני בגלל הבעיות שעשיתי").
מטופלים רבים מבקשים באופן טבעי והייתי מוסיף גם נוגע ללב, לשמר בתוכם ייצוג פנימי חיובי של יחסי ההתקשרות שלהם, ולכן הם יבטאו עמדה חיובית בנוגע ליחסים אלה, אף אם היא איננה עומדת בהלימה לרגשות שליליים קיימים אך מוכחשים. הצורך של מטופלים אלה לשמר ייצוג חיובי של יחסי ההתקשרות שלהם, נועד להפחית כאב ולשלול כעס כלפי דמויות הוריות מופנמות ואהובות, להימנע ממפגש עם אמביוולנציה מכבידה ולכונן בתוכם ככל שהם יכולים אובייקטים "טובים".
לאור העובדה כי קיימים פערים בתוכן המדווח, תהיתי האם ישנם רמזים כלשהם באופי הדיווח של המטופלים אודות יחסי ההתקשרות שלהם עם הוריהם, בעזרתם נוכל לחדד את הבנתנו אודות הפער בין נרטיב ההתקשרות המדווח בטיפול, לדפוס ההתקשרות המופנם?
ולצד זה, ביקשתי להבין מהו הקשר, אם ישנו כזה, בין אופי הדיווח של המטופלים הללו אודות יחסי ההתקשרות שלהם, לאיכות התפקוד ההורי שלהם בהווה?
בתקופה בה למדתי פסיכותרפיה פסיכודינמית תהיתי מדוע תכנית הלימודים איננה כוללת קורס חובה או לפחות בחירה סביב תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי, שהרי תיאוריה זו זכתה להכרה מאוד רחבה שהביאה למחקרים אינספור, סביב הבנת תהליך ההתפתחות הנפשית למן השלבים המוקדמים של החיים.
הפער בין היותה של תיאוריית ההתקשרות נהנית ממעמד מרכזי בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, ההתפתחותית והפסיכופתולוגיה, הגביר את התעלומה ככל שהלימודים נמשכו ותיאוריה זו אפילו לא זכתה לאזכור.
כיום, בחלוף שנים אחדות ממועד סיום הלימודים אני מעריך שתיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי הודרה ממערכת הלימודים, בדיוק כשם שהוא עצמו והתיאוריה שלו הודרו מהחוג הפסיכואנליטי לאורך שנים ארוכות.
הסיבה לכך, לעניות דעתי נעוצה בעובדה שתיאוריית ההתקשרות שמה במרכז התפתחות חיי הנפש של התינוק את הטיפול בו מצד האם הממשית ולא ייחסה כביכול חשיבות מספקת לחיים הפנטזמתיים, בדגש על הדחפים המיניים, כפי שהיה מקובל בראשית דרכה של הפסיכואנליזה.
לכן, ראשית לכול זאת יש לדעת: בולבי היה פסיכואנליטיקאי.
ובכן, האם אמנם תיאוריית ההתקשרות התעלמה מההיבטים הנפשיים הפנטזמתיים של התינוק ושל האם המטפלת במסגרת יחסי ההתקשרות?
הפרופסור לפסיכולוגיה דוד אופנהיים שולל טענה זו על הסף. הוא טוען שמרי מיין שבנתה את שאלון ההתקשרות למבוגרים, הוכיחה כי תיאוריית ההתקשרות מכוונת עצמה גם אל עבר העולם הפנימי של התינוק ושל האם המטפלת, ואיננה מצטמצמת רק למישור ההתנהגותי (השפעתו של בולבי על חקר ההתקשרות – מהקליניקה לאקדמיה וחזרה).
כזכור, מיין עשתה פריצת דרך משמעותית באמצעות השאלון למבוגרים שבנתה, באופן שאפשר לבחון את דפוסי ההתקשרות בקרב אנשים מבוגרים, על בסיס מחקרי. התפתחות זו אפשרה לעמוד על הקשר בין דפוס ההתקשרות של ההורה עצמו ביחסיו עם הוריו שלו, לדפוס ההתקשרות של הילד של ההורה.
מיין מצאה שהנרטיב של האימהות אודות חוויות הילדות שלהן במסגרת יחסי ההתקשרות שלהן לא ניבאו את דפוס ההתקשרות, אלא דווקא הארגון של החשיבה בנוגע לעברן ובמיוחד הקוהרנטיות שיצרה האם, התבררו כבעלי חשיבות עליונה.
לשיטתה, "ארגון החשיבה של ההורה – הקוהרנטיות, הפתיחות, הגמישות, והרפלקטיביות שלו – הם הם הפרמטרים החשובים בנרטיב של ההורה על עברו מבחינת יכולתו לשמש בסיס בטוח לילדו (דוד אופנהיים, מתוך: השפעתו של בולבי על חקר ההתקשרות – מהקליניקה לאקדמיה וחזרה)".
מיין הוסיפה "שהגמישות, הפתיחות והוויסות הרגשי והרפלקטיביות שמאפיינים את האם לילד הבטוח, כשהיא מרואיינת אודות עברה, מעצבים את אופי ההתייחסות הרגשית שלה גם כלפי האיתותים של הילד שלה (דוד אופנהיים, מתוך: השפעתו של בולבי על חקר ההתקשרות – מהקליניקה לאקדמיה וחזרה)".
באמצעות תפקודים מנטליים אלה, האם לילד הבטוח "קולטת את כל קשת האיתותים שהתינוק מביע, מסוגלת להפריד בין איתותים אלו לחוויותיה הודות לרפלקטיביות שלה, מגלה גמישות בקריאה של תגובות הילד המעידות כי החטיאה בהבנת התנהגותו ומסוגלת לווסת את רגשותיה גם כאשר רגשותיו של התינוק עזים וסוערים (דוד אופנהיים, מתוך: "השפעתו של בולבי על חקר ההתקשרות – מהקליניקה לאקדמיה וחזרה")".
אם זו, הנה לכן, בעלת מסוגלות לראות את העולם דרך עיני הילד וכך להגיב אליו ברגישות.
ולצד זה, החזקת התודעה של הילד בתודעה של ההורה טומנת בחובה משמעות מחזיקה ומגוננת. כך למעשה, ילד החש כי ההורה שלו איננו מתייחס רק להתנהגותו אלא גם מנסה להבין את המניעים העומדים ביסוד התנהגותו ומעצם כך, מבקש לעמוד מקרוב על התודעה שלו, מרגיש בטוח יותר היות והוא חש שההורה מבין אותו ומקבל אותו, ושהוא מצוי תמידית בתודעה של ההורה.
ומה באשר ליכולת שלנו לשנות את מהלך ההתפתחות הנפשית שלנו בחיים הבוגרים?
ג'רמי הולמס (מתוך: ההקדמה לספר "בסיס בטוח") טוען ש"תפקוד רפלקטיבי הנו גורם מגונן המאפשר לאנשים להישאר בטוחים בעצמם ולספק ביטחון לילדיהם, למרות חוויות ילדות קשות כמו פרידה מההורים ואף הזנחה והתעללות. במילים פשוטות, היכולת "לדבר על זה", ממתנת את ההשלכות השליליות ארוכות הטווח של טראומת ילדות".
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
Комментарии