"לאהוב מישהו פירושו להכיר אותו היטב, ולאהוב אותו למרות זאת (ויקטור הוגו)"
שלום חברים,
לאורך שנות עבודתי בעולם הטיפול פגשתי לא מעט מטופלים המגיעים לטיפול, בין היתר כתוצאה ממצוקה נפשית שנגרמת (או נגרמה) ממערכת יחסים זוגית. מטופלים הסובלים מהפער העצום בין תשוקתם העזה למערכת יחסים זוגית טובה, אמינה, חברית, עוטפת, מגוננת ואוהבת לבין מערכת היחסים בפועל המאופיינת בעימותים, וויכוחים, מריבות, בגידות, אכזבות, עצב ושברון לב, עלבון, חשש, צער, תסכול וזעם.
אהבה ביחסים זוגיים מבקשת להתממש באמצעות פלטפורמת יחסים המושתת על חברות והדדיות, שתכליתה מענה לצרכים רגשיים ודחפים מיניים. אולם, עבור רבים האהבה בחיי הזוגיות נועדה להרבה יותר מכך...
האהבה נועדה למגר פחד עצום ולא ממש מודע המהלך עליהם אימים:
הפחד להיות לבד.
הפחד להיות לבד הוא פחד קמאי המזין פנטזיה ליחסים רומנטיים עזים, עמוקים ואינטנסיביים, משאלה לאיחוד של נפשות, משאלה לסימביוזה.
במאמר להלן אסביר כיצד דווקא פחד זה, על הפנטזיות והמשאלות שהוא מזין, הוא זה שבאופן פרדוקסלי, עומד ביסוד כישלונם הסדרתי והכואב של יחסים זוגיים ופנטזיה זו מתרסקת אל קרקע המציאות.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טען במאמרו : "היכולת להיות לבד", כי "החוויה של להיות לבד בנוכחות מישהו אחר יכולה להתרחש בשלב מאוד מוקדם, כאשר אי בשלות האני מאוזנת באופן טבעי ע"י תמיכת אני מצד האם. במשך הזמן היחיד מפנים את האם התומכת באני, ובדרך זו נעשה מסוגל להיות לבד מבלי להתייחס לעתים קרובות לאם או לסימבול האם".
בציטוט להלן ויניקוט ביקש להדגיש את חיוניות האם הסביבתית התומכת בהתפתחות התינוק ומאפשרת לו להטמיע את נוכחותה בתוכו. הטמעתה בתוכו מאפשרת לו לפתח יכולת להיות לבד ללא שמתקיימת חרדה פנימית בלתי נסבלת מכך, ללא שישנו צורך דוחק בתמיכה מתמדת בתחושת הביטחון והערך שלו, ללא שמתפתחים בתוכו רגשות חרדה, חוסר ערך, בדידות וריקנות מפרקים.
עפ"י גישת יחסי האובייקט, הפחד להיות לבד נוצר בשלבי ההתפתחות המוקדמים אז התינוק, ובהמשך הדרך הילד, שלא חווה תחושה עקבית בטיפול בו מצד הוריו, שהוא אהוב, רצוי, בעל ערך ומוגן.
בהיעדר מענה מספק לצרכים רגשיים ראשוניים אלה, הילד מפתח הרגשה שהוא עזוב, נטוש וחרד נוכח ההכרה שהוא לבד בעולם גדול ומורכב שאין לו הכלים והיכולת להתמודד עמו.
בהיעדר מענה מספק לצרכים רגשיים ראשוניים אלה, הילד מפתח הרגשה שהוא אחר. שהוא שונה. ולפעמים שהוא מוזר וחריג. שהוא לא שייך. שאף אחד לא באמת מבין אותו, ולא באמת מכיר אותו.
הילד חווה את הפחד להיות לבד כחוויה של בדידות קיומית מפחידה, מערערת, עצובה ומטלטלת, הנחקקת בזיכרונו הרגשי, ממנה הוא לעולם יבקש להימלט.
ובחייו הבוגרים הוא אכן ינסה להימלט ממנה באמצעות הפנטזיה, הלא מודעת בהכרח, למערכת יחסים זוגית עוטפת, אוהבת, מגוננת ותומכת, מערכת יחסים סימביוטית שתמגר את הלבדיות ושתעניק מזור לפצעי הילדות הרגשיים.
בהיעדרה של דמות הורית אוהבת, מגוננת, חמה ועוטפת, אמפתית, מכילה ומשקפת הילד נכשל במשימות התפתחותיות חשובות:
הוא נכשל ביכולת שלו לפתח תחושת ביטחון בסיסית.
הוא נכשל ביכולת שלו להפנים חוויה שהוא אהוב רצוי, ובעל ערך.
הוא נכשל ביכולת לפתח אמון בסיסי באחר.
הוא נכשל ביכולת לפתח רפלקטיבית (לראות את עצמו מבחוץ) וברכישת מיומנויות אמפתיות (ואת האחר מבפנים).
הוא נכשל ביכולת לווסת את רגשותיו (קנאה, כעס, תסכול...) ולתווך אותם החוצה.
בהיעדר הפנמה של היותו אהוב ורצוי, שייך, בעל ערך וביטחון בסיסי אל מול העולם, לצד היעדרן של מיומנויות מנטאליות ותקשורתיות בסיסיות, ילד זה שכבר בגר ונמצא בתוך מערכת יחסים זוגית, לא יוכל לפתח יכולת להיות לבד, ולכן יתקשה מאוד לנהל מערכת יחסים זוגית בריאה.
היעדרם של כשרים מנטאליים בסיסיים אלה הם לא רק אבן נגף סביב היכולת לנהל מערכת יחסים בריאה, אלא הם גם עדות טרגית חיה ובועטת, לחסך רגשי עמוק וכואב, הנוצר ביחסי ההתקשרות המוקדמים, העומס על הקשר מערך של ציפיות בלתי אפשריות, ובכך הופך אותו לטעון מאוד ושברירי.
בהיעדר כשרים מנטאליים מספקים, ומתוך הצורך העז לפתח עוגנים כלשהם, עליהם יוכל להישען, מתהווה לו המטפל הפנימי אליו התייחסתי במאמר אחר.
היכולת לאהוב והיכולת לנפרדות והדדיות – היסטוריה התפתחותית
בהיעדר היכולת של אדם להכיר את עצמו, כיצד זה יוכל להכיר את האחר, ובהיעדר היכולת להכיר את האחר, כיצד זה יוכל לאהוב אותו?
היכולת לאהוב עפ"י הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, מתפתחת בשלב אותו היא מכנה העמדה הדיכאונית.
בעמדה הדיכאונית עפ"י קליין התינוק בתהליך התפתחותו מפתח באמצעות יכולות רגשיות וקוגניטיביות מבשילות, הכרה כואבת ובו בזמן מצמיחה, בשלל עובדות אקזיסטנציאליות:
התינוק מפתח יכולת להכיר בקיומה של אימו כסובייקט נפרד. כלומר, בעובדה שיש לאימו גם חיים פרטיים משלה ושקיומה איננו קשור רק אליו. שישנם דברים משמעותיים נוספים בחייה מלבדו (בעל, ילדים נוספים, עבודה, חיי חברה וכו') .
לצד זה, ככל שיכולותיו הרגשיות והקוגניטיביות מבשילות הוא מתפכח מאשליות אומניפוטנטיות, כלומר, הוא מתוודע לעובדה שהוא איננו כל יכול כפי שפינטז, והכרה זו מעצימה את החרדה הקיומית שלו.
ההכרה בתלותו באם על רקע ההכרה במגבלותיו הרבות אל מול העולם כיצור קטן וחלש, המעצימות את חרדת הקיום שלו, מקבלת כאמור משמעות אקזיסטנציאלית.
אם המענים הרגשיים שחווה התינוק ובהמשך הילד מספקים לו את הביטחון והיכולת להישען על אימו, אף שהיא איננה עומדת רק לרשותו, ואף שיש לה חיים משלה, הוא עשוי להפיק מכך צמיחה משמעותית מאוד.
הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין טוענת שההכרה של הסובייקט (של התינוק-ילד) בקיומם של חיים סובייקטיביים של האובייקט (האם), איננה רק מקור למשבר, אלא גם מצע לכינונם של יחסים בינאישיים המושתתים על הדדיות.
יחסים הדדיים מתאפשרים רק באמצעות ובמקביל להתפתחות של נפרדות. התינוק מתחיל לפתח הבנה אמפתית בהתבסס על הדמיון בחוויה הפנימית. ישנו מעבר מפנטזיות נקמניות "אני אעזוב אותך כפי שאת עוזבת אותי", לעמדה "אני יכול להתגעגע אלייך כפי שאת מתגעגעת אליי".
בעמדה זו האם הופכת להיות אובייקט אינטגרטיבי מופנם – היא איננה עוזבת, וכשהיא עוזבת וחוזרת היא איננה עושה זאת ממקום רע, אלא מתוקף העובדה כי יש לה צרכים סובייקטיביים משלה. כך למעשה הילד זוכה בעצמאותו וגם בהבנה משותפת.
לאור זאת, היא מוסיפה ומחדדת כי להיפרדות מהאם משמעות חיובית ולא רק "עוינת", היות והסובייקט רק כשהוא מתוודע להיותה של אימו נפרדת ממנו הוא יכול באמת לאהוב אותה. ודברים אלה מתיישבים היטב עם דבריו של הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן, שטען שניתן לאהוב אדם רק כאשר הוא נחווה כסובייקט נפרד.
"כאשר כוח האהבה יגבר על אהבת הכוח יהיה שלום (ג'ימי הנדריקס)".
כאשר התינוק (או הילד) במסגרת יחסיו עם אימו, איננו חווה תחושה עקבית שהוא אהוב, רצוי ובעל ערך, הוא לא יוכל להישען על מערכת יחסיו עם אימו כמקור של ביטחון, ולכן הוא עשוי לחפש מקורות ביטחון אלטרנטיביים בניסיון להפחית חרדה ולעמעם כאב.
הוא עשוי לשמר פנטזיות אומניפוטנטיות ולהצמיח הגנות מאניות, המתבטאות בניסיון להכחיש ולהכחיד את הצורך, הנזקקות והתלות הרגשית באחר ("אני לא זקוק לאף אחד"), או לחילופין (ואף במקביל) לפתח נטיות תלותיות, שתלטניות ותובעניות, הרואות באחר הרחבה של העצמי שלו ("לא מסכים שתיפגשי עם החברות שלך כי הם עלולות לדרדר אותך. אני אומר לך את זה כי אני אוהב אותך ודואג לך"), או לטפח את תלות האחר בו ולצורך כך לסרס אותו ולערער את הביטחון שלו ("את לא יכולה להסתדר בלעדיי"), או לפתח נטייה אגוצנטרית המבוססת על הצורך להרגיש אהוב ללא יכולת לראות את הצרכים של בן/ת הזוג ולמעשה להכיר אותו, או לפתח נטייה מרצה עד כדי ביטול עצמי ועוד...
כך למעשה עשויה להתפתח דיאלקטיקה מורכבת וטרגית בין הגנה מאנית -"אני לא זקוק לאף" לבין נטייה תלותית "לא מסוגל להיות לבד" (שני צדדים של אותו מטבע) במערכת יחסים זוגית, שלא רק שהיא עשויה להעיד על כישלון התפתחותי שנוצר ביחסי ההתקשרות המוקדמים, סביב היעדר תחושת ביטחון בקשר הראשוני, אלא גם להוביל לקשיים משמעותיים סביב היכולת לאהוב ולכונן מערכת יחסים זוגית בריאה.
Comments