"באבל מדובר בעולם הנעשה דל וריק, ואילו במלנכוליה מדובר באני עצמו הנעשה כזה (פרויד, מתוך: אבל ומלנכוליה)".
שלום חברים,
במאמרו הידוע "אבל ומלנכוליה" פרויד מציע נקודת מבט אטיולוגית נוספת, המרחיבה את הפרספקטיבה אודות ההפרעה הדיכאונית, ומאפייניה על שלל מקורם, שאותה אני מבקש להוסיף, אני מוצא מדויקת להפליא במקרים רבים.
תרומתו של מאמר מרתק ומאיר עיניים זה של פרויד, איננה מתמצית רק בשלל הרעיונות הגלומים בו, אלא גם, באופן התפיסה של פרויד את הדינאמיקה הנפשית המורכבת, הכוללת לדידו, וקטורים נפשיים מוסווים, המקיימים ביניהם אינטראקציה פנימית, היוצרת איכויות נפשיות חדשות ייחודיות, המחכות לפסיכואנליזה הפרוידיאנית שתגלה אותם לעיני כל.
מלאכת החקירה הנפשית המורכבת מצריכה את פרויד לכנס אחר כבוד את שלל השחקנים הרלוונטיים על הבמה הנפשית, להציג את נוכחותם לקורא כל אחד בתורו, לחשוף את מבנה היחסים ביניהם, ולהכווין את הקורא אל הגורמים הנפשיים האחראיים ביצירת ההפרעה המלנכולית.
אופן כתיבת המאמר העלתה בי אסוציאציה לז'אנר הספרים מטעמה של אגתה כריסטי, השמה במוקד העלילה אירוע רצח מסתורי, הנחקר ע"י בלש בעל אופי ממזרי וחד חושים, המכנס את כל המוזמנים המכובדים, שהשתתפו במסיבת הלילה לסלון הבית, וחושף בפניהם ההמומות והמשתאות את חלקם באירוע הפשע.
במאמר זה, פרויד מעמיד במוקד תשומת הלב של הקורא, את מקורותיה של המלנכוליה בתוך קונטקסט של יחסים, ואת ההבניה הנפשית הכוללת משאלות, רגש אשמה וחרדה, המושפעים משלבי התפתחות שונים, החוסים תחת הגנות פסיכולוגיות, היודעים באופן יצירתי להסתוות, לצד יחסי אובייקט מציאותיים ופנטזמתיים, הנוצרים בהשפעת מערכת יחסים אמביוולנטית – כפי שאתאר בהמשך.
אבל ומלנכוליה
בעזרת ההשוואה בין אבל למלנכוליה פרויד מציג שלל היבטים חופפים ונבדלים בין שני מצבי הנפש הללו. אליבא דפרויד, שני מצבי הנפש עוסקים באבדן. בשני מצבי הנפש הללו, ישנו דאבון לב עמוק, הסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, אבדן היכולת לאהוב ובלימת כל הישג.
בשני מצבי נפש אלה עומדת לרשותו של האדם היכולת להתמודד עם אבדן, באמצעות הפנמה של האובייקט האהוב כחלק אינטגרלי מההתפתחות שלו. אם כי, האבדן במלנכוליה להבדיל מהאבל, הנו בעל אופי רעיוני יותר. האובייקט האהוב לא מת חלילה, אך הוא אבד כאובייקט של אהבה.
"העכבה המלנכולית מותירה בנו רושם מסתורי רק מכיוון שאין ביכולתנו לראות במה שקועים החולים עד תום. המלנכולי מציג בפנינו דבר מה נוסף שאיננו חל על האבל: הפחתת ערך יוצאת דופן של דימויו העצמי".
עפ"י פרויד, למלנכולי אין תפיסה מודעת באשר לאבדן שלו, כלומר, יכול הוא לדעת מי אבד לו, אך לא מה אבד לו ביחס אליו. בנוסף, למלנכולי להבדיל מהאבל, יש פגיעה בדימוי העצמי וציפייה מוטרפת לעונש.
המלנכולי מציג התדלדלות של האני שאיננה קיימת באבל, ומתוקף כך, הוא בא בתוכחות ובגידופים כלפי עצמו. במצב נפש זה, חלק אחד של האני מתייצב מול חלק אחר, מעריך אותו באופן ביקורתי ומתייחס אליו כאל אובייקט.
פרויד ממשיך במאמר ומאפיין את המלנכוליה באופן הבא:
"המלנכולי הנו חסר בושה בהפנותו תוכחות וגידופים כלפי עצמו, והוא רחוק מלהפגין את הענווה וההתרפסות שהיו הולמים אנשים כה נחותים, משום שתגובתו והתנהגותו נובעת ממצב של התקוממות".
מדוע לטענתו האני חסר בושה וענווה שאינם עומדים בהלימה עם התרפסותו?
להלן ההסבר המעניין שפרויד סיפק שעומד במוקד המאמר.
לדבריו, חוסר הבושה נובע משום העובדה שהתוכחות העצמיות אינן באמת מופנות כלפי האני, אלא הן בעצם כלפי ... אובייקט האהבה.
בעצם, פרויד מסביר שהליבידו שהיה מושקע באובייקט האהוב, נמשך חזרה ממנו בעקבות פגיעה או אכזבה ממשית, שנגרמה ע"י האובייקט האהוב. ולאור העובדה שהליבידו לא הצליח מסיבות בלתי צפויות להיות מופנה אל אובייקט חדש, הוא הושב אל האני. אלא ששם לדבריו, לא זכה הליבידו לשימוש שרירותי, אלא ליצירת הזדהות עם האובייקט הנטוש. כך למעשה צלו של האובייקט נפל על האני.
"קורה שהחולים מצליחים, בדרך עקיפה של הענשה עצמית, לנקום באובייקטים המקוריים כמו גם לייסר את אהוביהם. הם מבצעים כל זאת תוך שימוש במצב המחלה כדי שלא יהיו חייבים להפגין ישירות את איבתם".
יוצא מכך, שהתוכחות הוסרו מאובייקט האהבה והוטלו לעבר האני עצמו. אך בכך לטענת פרויד, אין הפעולה ההגנתית הנפשית המורכבת מגיעה לקצה היות ויש צורך לטשטש את עקבות נוכחותו המופנמת של האובייקט. על כן, על מנת להסוות את המקור אליו מופנות התוכחות, האני שוזר אותן עם כמה תוכחות עצמיות אמתיות, וכך הופך אותן לבלתי נגישות להכרה.
והיות והתוכחות והגידופים מופנים בעצם אל אובייקט האהבה שאכזב או פגע באופן ממשי, ולא כלפי האני, הם נעדרים בושה, שהרי כל הבוז שהם מבטאים איננו מופנה כלפי האני אלא למעשה כלפי אובייקט אחר.
פרויד מסביר במאמר שדינאמיקה כה פתלתלה זו בין יחסי אובייקט חיצוניים ליחסי אובייקט פנימיים, יכולה להתקיים רק בכפוף לקיומה של אמביוולנציה ביחסים. כך הסכסוך בין האני הטעון ברגשות האשמה, לאובייקט האהוב, הומר לקרע בין ביקורת האני לבין האני שהשתנה באמצעות ההזדהות.
כאן למעשה רמז פרויד שרגש האשמה הוא פועל יוצא של משאלה בלתי מודעת למותו של הנפטר.
פרויד הוסיף וטען כי האני שמפאת רצונו להתמודד עם רגש האשמה ולהגן על היחסים המופנמים עם האובייקט האהוב המאכזב, מזדהה עם האובייקט על שלל מאפייניו "הבעייתיים", והופך אותו כביכול לחלק מהתרכובת הנפשית של האני.
כך, טען פרויד, ההזדהות הנרקיסיסטית עם האובייקט, הופכת לתחליף לאהבה הטעונה, באופן המאפשר להימנע מוויתור על יחסי האהבה למרות הסכסוך עם האובייקט האהוב.
לסיכום עניין זה טען פרויד שהעינוי העצמי הנו סיפוקן של מגמות סדיסטיות ומגמות של שנאה, היות ורק כך ניתן לנקום באובייקטים המקוריים כמו גם לייסר את אהוביהם.
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
עו"ס פסיכותרפיסט
0537226836
Comentarios