"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא (ויניקוט)".
שלום חברים,
הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט טען כי כינונו של העצמי בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, מצריך את ההורים להשעות את הסובייקטיביות שלהם, באופן שיאפשר ל"עצמי" של התינוק / ילד לחוות את נוכחותם כהרחבה של העצמי שלו, ככזו שקיימת בשירות קיומם של הצרכים שלו. לשיטתו, העצמי בשלבי ההתפתחות המוקדמים איננו בשל מבחינה מנטאלית לחוות את נוכחות ההורים כחיצונית לו, היות ואיננו מסוגל עדיין להכיל את נפרדותו מהם על כל המשמעויות וההשלכות הנלוות לכך.
במאמר להלן אני מתכוון להציג וינייטה מדומיינת, אך המבוססת על מקרה אמיתי, בניסיון להציג את קווי המתאר של טיפול, המצריך את המטפל לכונן את עצמו כאובייקט מותאם, המדייק את עצמו לצרכיה ההתפתחותיים של המטופלת שלו, בהתאם לאיתותיה, והמשעה את הסובייקטיביות שלו, באופן שיאפשר את הפצעתה של הסובייקטיביות שלה.
לאחר הצגת הוינייטה אציג התייחסויות תיאורטיות.
ליאורה
הטיפול בליאורה (שם בדוי) בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, נחקק היטב בזיכרוני, לא רק משום שהיה אחד הטיפולים הראשונים שלי בקליניקה הפרטית – שזה לכשעצמו נחווה על ידי באופן מרגש ומלחיץ, אלא גם ואולי בעיקר בשל העובדה, שהטיפול בה דרש ממני לפענח בכוחות עצמי בלבד מהם צרכיה של ליאורה, מהן ציפיותיה ממני ולאיזו נוכחות טיפולית היא מצפה וזקוקה.
את הלמידה אודות השאלות הללו היה עליי לעשות תוך כדי תנועה, שהייתה כרוכה לעתים בכשלים ומהמורות אמפתיות.
במפגש הראשון כאשר שאלתי את ליאורה מה מביא אותה אליי, דממה כבדה השתררה בחדר ומבוכה גדולה אפפה אותה וגם אותי. הבחנתי בסומק שעולה בלחייה והבנתי מיד שהשאלה ששאלתי ישירה מדי עבורה. לאחר שניות אחדות של שקט, ליאורה ענתה לי תשובה מגומגמת משהו, ממנה לא הצלחתי להבין משהו ברור בנוגע לסיבה בגינה הגיעה לטיפול. השאלה הבסיסית הזו נחוותה כחודרנית ואני הרגשתי מגושם בהתנהלות שלי מולה. היה ברור לי שעליי לוותר לעת עתה על הניסיון להבין באופן ישיר את צרכיה וציפיותיה ממני.
בסיום המפגש הערכתי שהיא חוותה אותי כמי שמציג לה שאלה, שכנראה איננה בשלה עדיין לחקור בעצמה, וודאי שעדיין לא איתי. ושכנראה איננה בשלה להיות במגע עם הנזקקות שלה. ובוודאי לא בשלה עדיין לתווך נזקקות זו החוצה.
נדמה היה לי שהיא פשוט הגיעה וציפתה ואולי קיוותה שאדע למה היא זקוקה, ושאארגן נוכחות טיפולית בהתאם לידע אפריורי זה.
הרהרתי במשפט הידוע שבני זוג מסוימים נוהגים לעתים לומר אחד לשנייה: "אני לא צריך/ה להגיד לך מה אני מצפה ממך. את/ה צריך/ה להבין לבד".
ליאורה הייתה מאוד פעילה, נמרצת ומילולית במפגשים הראשונים. עם זאת, התכנים שהעלתה עסקו כביכול בסוגיות נטולות חשיבות כלשהי. היא עסקה בעיקר בקשר שהיא מקיימת עם ארגון שירותי כלשהו.
היא הראתה לי תמונות שצילמה יחד עם האנשים שעובדים בארגון, ונראתה נלהבת מאוד מכך.
אני לעומת זאת, לא הבנתי את ההתלהבות שלה ומה פשר יחסיה עם ארגון שירותי זה, שבכל קנה מידה, השירות שהוא מעניק יכול להיות בחיינו בעל אופי שולי בלבד.
בנוסף, לא הבנתי מדוע נהגה להציג את עצמה כבעלת חשיבות בארגון זה שהרי היא בסה"כ צרכנית של השירות. תיאוריה הרגישו לי מופרכים ומנותקים. אך לא אמרתי דבר והמתנתי בסבלנות להתבהרות של סוגיה זו.
לפני כל מפגש נהגתי באופן אינטואיטיבי להניח על השולחן הקרוב לספה כוס מים עבורה. באחד המפגשים שהתקיים כעבור שבועות מתחילת המפגש, בחרתי (גם כן) באופן אינטואיטיבי, ללא שהקדשתי לכך מחשבה מסודרת, להימנע מלהניח כוס מים על השולחן עבורה. אם כי, בקבוק המים היה מונח על השולחן לצד עמודה של כוסות. ליאורה הגיעה לפגישה והבחינה מיד שאין על השולחן כוס מים עבורה. בעודה מתיישבת על הספה מחתה כשהיא מחויכת שלא מזגתי לה כוס מים. התנצלתי על כך והתאפקתי לא לפרש לה את המשמעות של הצורך שלה.
בכלל, ליאורה נהגה לגלות עניין רב ועקבי בטמפרטורה בחדר. העיסוק שלה בכך היה מלווה בהרבה תשומת לב מצדה בתחילת כל מפגש, תוך שאני בשלב מסוים כבר מפקיד בידיה את הבקרה על ניהול הטמפרטורה בחדר, בעונות השנה השונות, בהתאם לשביעות רצונה. כאשר הוויסות עלה יפה מבחינתה, היא הייתה חוזרת לספה עם חיוך של שביעות רצון.
בהדרגה, כבר הבנתי בדיוק מהי הטמפרטורה בה היא מעוניינת בכל עונות השנה, ועשיתי מראש את ההתאמות הנדרשות. וכשהטמפרטורה נקבעה כבר בתחילת המפגש בהתאם להעדפות שלה, היא נהגה לציין זאת לזכותי.
באחד הימים אמרה לי שהיא חשה מתח כאשר היא נפגשת עם אנשים נוספים. לראשונה החלה לתאר תסמין חרדתי שכבר היה נוכח בחדר. תהיתי האם הגיעה לטיפול בשל חרדה חברתית? האם היא כבר בשלה לעסוק בסוגיה זו? כך או אחרת, היכולת שלה לבטא מצוקה כלשהי בנוכחותי העידה על ההתפתחות של האמון שלה בי ועל הביטחון ביחסיה עמי.
שאלתי אותה על ההתרחשות הגופנית שחווה ברגעים הללו. ליאורה ענתה שמרגישה תחושת חום שעולה בגופה, הזעה ושהדופק שלה מואץ. ואז הוסיפה שתחושות אלו עלו בה גם במפגשים הראשונים בננו. אולם, הוסיפה ואמרה שכיום חשה יותר בטוחה במפגש איתי ולכן כבר לא חשה את חום גופה עולה.
אמרתי לה שאני שמח על כך ושיקפתי כי במפגש הראשון כמות המלל שלה הייתה גדולה הרבה יותר מאשר במפגש הנוכחי. היא פרצה בצחוק. אמרה שהיא מאוד מופתעת. אמרתי לה שלו היינו מקליטים את השיחה שלנו יכולנו לראות בבירור את ההבדל. הוספתי שכנראה ככל שהיא מרגישה בטוחה יותר, כך היא מדברת פחות בחדר. ליאורה צחקה שוב ואמרה שחבל שאנחנו לא מקליטים את השיחות.
ואז הסבתי את תשומת לבה שלאחרונה היא לפעמים שותקת בתחילת המפגשים. שאלתי אותה האם יכול להיות שדווקא השתיקות שלה הן ביטוי לתחושת ביטחון מתפתחת. ליאורה שקעה בהרהור ואני שקעתי במאמר של ויניקוט: "היכולת להיות לבד". במאמרו זה, ויניקוט טען שהיות לבד אינה מנוגדת להיות עם האחר אלא מדובר בשני מצבים משלימים. ושהניגוד למצבים אלה הוא החרדה האופפת את הסובייקט בהיותו לבד או בהיותו עם אחר. האם ליאורה כבר יכלה להיות לבד בנוכחותי?
ככל שהטיפול התקדם ליאורה עסקה פחות ופחות ביחסיה עם הארגון השירותי עד שנושא זה נעלם כליל, ותחת זאת, החלה להתמקד בסוגיה אחת מרכזית – היחסים שלה עם הידיד שלה בו היא מעוניינת כבן זוג. ידיד שתמיד התייחס אליה כאל ילדה קטנה ולקח אותה כמובן מאליו. לאורך מפגשים רבים ליאורה סיפרה לי על הקשר עם הידיד ועל התסכול שלה מהתייחסותו כלפיה. ולמעשה, לראשונה החלה להתייעץ איתי בנוגע ליחסים עמו. שמחתי על כך שהיא מתחילה להתייעץ איתי וראיתי בכך התפתחות חשובה של הטיפול בה.
בהשפעת השיחות שלנו ליאורה החלה להציב גבולות לקשר, באופן שיהיה מותאם להגדרת היחסים עמו. כך למשל, יחסי המין שקיימה עמו עד כה תחת ההגדרה של ידידים נטולי מחויבות הדדית, כבר לא היו חלק מהיחסים ביניהם. היא העבירה לו מסר שאיננה מחויבת לו מבחינה זוגית וראתה עצמה בשלה להכיר בני זוג אחרים. היא כבר לא הגיעה אליו כל אימת שרצה כפי שהיה. ובעיקר, הבהירה לו שאם הוא מעוניין בקשר זוגי עמה עליו להפסיק להסתיר אותה מהסביבה החברתית שלו וממשפחתו.
באחד הימים הגיעה שמחה מאוד למפגש. סיפרה לי שהידיד הסכים לראות ביחסיהם יחסים זוגיים, ודרישתה ממנו להציג אותה בפני משפחתו וחבריו נענתה במלואה ובשמחה מצדו. ליאורה הפכה להיות בת הזוג שלו לכל דבר ועניין.
לא יכולתי שלא לראות בהתפתחות זו של יחסיה עם הידיד, תהליך מקביל לטיפול.
ליאורה הגיעה לטיפול "כילדה קטנה" שמצפה שאדע, ללא שהיא תצטרך לומר לי, למה היא מצפה ממני ולמה היא זקוקה. היא ציפתה לנוכחות התובעת ממני להימנע מלהכניס לתוך המרחב המשותף תכנים סובייקטיביים משלי ("מה מביא אותך אליי"?).
בתחילתו של התהליך הטיפולי ליאורה נעדרה יכולת לראות ובעיקר להרגיש את עצמה כסובייקט קיים ובעל ממשות. כסובייקט בעל מוקד עצמי של חשיבה ורצון. ובעיקר, כסובייקט הזכאי מתוקף קיומו וממשותו שנושאים ערך, להציג תביעות ודרישות אל מול העולם.
הבנתי שהעיסוק המרובה מצדה בוויסות הטמפרטורה בחדר, נשא משמעות סימבולית חשובה. כמו עם כוס המים כך עם הטמפרטורה בחדר, ליאורה אותתה לי שעליי להתאים את המרחב הטיפולי באופן מדויק לצרכיה. ובו בזמן היא כאילו ציפתה ממני להימנע מהעדפות אישיות סביב הטמפרטורה בחדר, העלולות שלא לעלות בקנה אחד עם הצרכים שלה.
לאור תובנות אלה ניסיתי להימנע לחלוטין מלנסות לדעת, להבין ולחקור אמפתית, היבטים נפשיים שלה לפני שהיא בוחרת להעלות אותם בעצמה. זה תבע ממני מאמץ מנטלי אדיר, משום שבימים ההם של התחלת העבודה הפרטית שלי, באופן טבעי רציתי להרגיש קומפוטנטי ופרודוקטיבי. וההשעיות הללו של הסובייקטיביות שלי, על מערך היכולות המקצועיות שלי, כאילו עמדו כאבן נגף בפני האפשרות להביא אותן לידי ביטוי באופן מקסימאלי.
בעזרת ההדרכה הצלחתי להכיל את הצורך שלי לדעת ואת הצורך שלי להנכיח יכולות פרשניות. ולמעשה, לראות ובצדק רב, את השעיית הסובייקטיביות שלי והתאמתה לצורכי המטופלת, בניית יכולת מקצועית רבת חשיבות. אף שבנייה זו הייתה מאתגרת במיוחד, נוכח העובדה שפגשה אותי בתחילת דרכי כמטפל פרטי.
בסיום הטיפול ליאורה הפכה לבחורה צעירה, שמבינה מיהי ומה היא רוצה. שעומדת לרשותה הכרה עמוקה שהיא קיימת ושייכת ושזכותה לרצות, שזכותה לסרב, שזכותה לבטא את צרכיה ובעיקר כאמור, שיש לה מקום בעולם.
הפסיכואנליטיקאית אלינה שלקס טוענת שישנן שתי מגמות עיקריות בדיון בנפש התינוק:
מגמה אחת מדגישה את הנרקיסיזם הראשוני בראשית ההתפתחות הנפשית, ותופסת את התינוק כשרוי במצב של התמזגות נפשית עם האובייקט, כשחוסר דיפרנציאציה והתמזגות עמו הן התכונות העיקריות של השלב המוקדם הזה. בין נציגי גישה זו נמצא את פרויד, מאהלר, ויניקוט ועוד.
את המגמה שנייה מייצגים תיאורטיקנים שתופסים את נפש התינוק כבעלת קיום נפרד ומודעות בסיסית גסה לקיומו של האובייקט כבר מראשית החיים. בין נציגי גישה זו נמצא את קליין, בולבי, סטרן ואחרים. אלה האחרונים מודעים כמובן לחוסר בשלותה של הנפש של התינוק, אך מדגישים כי קיימת אצל התינוק תחושה בסיסית של נפרדות מהאובייקט ויכולת להתייחס לאובייקטים ראשוניים ולתקשר אתם למן ההתחלה.
סלע המחלוקת בין התפיסות היריבות: באיזו מידה האחר כבר נוכח בתוך הסובייקט? מהי מידת המודעות לסובייקטיביות של האחר, ובאיזו מידה דרושה התמזגות ראשונית עם האובייקט על מנת לפתח תחושת עצמי בריאה?
להבדלים אלה השפעה דרמטית על הבנתנו את מצבו של המטופל ברגע נתון, על הבנתנו את הסיטואציה הקלינית בכללותה ואת אופי ההעברה בפרט. עמדתנו האישית סביב סוגיה זו נושאת השפעה על סוגיות רבות כשהמרכזית ביניהן היא הרגרסיה, ומכאן כיצד היא תשפיע על אופי ההתערבות שלנו.
ויניקוט ראה את התפתחותו הנפשית של התינוק באמצעות אימא בריאה בנפשה שצריכה לחלות במושקעות אימהית ראשונית. היותה בעמדה נפשית זו מאפשרת לה להיענות לצורכי התינוק שלה באופן טוב דיו, כך שמתאפשר לו להיות במצב של goind on being – המשכיות ההוויה ולשמר את הפנטזיה האומניפוטנטית שלו. ככל שהתסכולים של התינוק אופטימאליים, כך מתאפשר לו להשהות לאורך זמן מה את ההכרה שלו בקיומו הנפרד כסובייקט ובקיומה של אמו כסובייקט נפרד, ולהתפכח באופן סובטילי מהאשליה האומניפטנטית.
בעזרת המושג "מרחב ביניים" ויניקוט הציע שהתינוק ובהמשך הילד במסגרת תהליך התפתחותו, מפתח נוכחות בתוך מרחב אשלייתי לצד מרחב מציאותי. בעזרת "אובייקט המעבר, הדובי או השמיכה שלו עליהם הוא מטעין את היבטים בנוכחותם הרגשית של הוריו ושל עצמו, מאפשר לעצמו הילד להנות מהאשליה ובו בזמן להיות מודע לה. ואת הפרדוקס היפהפה הזה טען ויניקוט בצדק, אסור לנו לנסות וליישב.
בכל מקרה, הילד בהמשך דרכו ההתפתחותית, את כינונה של הסובייקטיביות שלו, עשוי להוציא אל הפועל באמצעות "השימוש באובייקט". כלומר, באמצעות הפניית תוקפנות כלפי הוריו, על מנת שיעמדו בהרסנותו (פרדוקס נוסף), וכך יוכל להיפרד מהאשליה האומניפוטנטית ויחדד את מובחנותו מהאובייקט.
לואיס ארון טוען בספרו "המפגש" כי ג'סיקה בנג'מין טוענת ש"עלינו לשמר בתיאוריה שלנו מתח בין התייחסות לאחרים כאל אובייקטים והתייחסות לאחרים כאל סובייקטים נפרדים. היא משתמשת במונחים תוך נפשי ואינטר סובייקטיבי. מנקודת מבטה, היכולת להכיר באחר וליצור קשר אינטר סובייקטיבי היא הישג שמוטב להמשיגו באמצעות ציר התפתחותי נפרד.
לואיס ארון מסכם כך "יתכן כי היכולת לאינטרסובייקטיביות אינה צעד התפתחותי כלל, אלא טבועה במוח האנושי מלידה... או אולי מוטב לחשוב על יכולת זו כעל משהו שאמנם טבוע במוח האנושי, אך מופיע בתהליך הבשלה".
אוגדן בהשפעת ויניקוט מבחין בין שתי עמדות התפתחותיות שונות. בין אובייקט סובייקטיבי הנתון תחת מערך ההשלכות שלו ולכן הוא למעשה חלק מהעצמי, לבין שימוש באובייקט שמבטא הכרה בנפרדותו של האובייקט. המטרה הראשונה עפ"י אוגדן היא מטרת התהוות המבקשת לשם השלמתה, התערבויות שאינן מפגישות את המטופל עם חומרי "לא אני" בתוך מרחב החוויה. בסוג התערבות זה עלינו להימנע מהכנסה של חומרים שלא נכנסו פנימה ותחת זאת, לעבות, להעמיק ולהרחיב חומרים קיימים. רק עם השלמת ההתהוות מתאפשרת חלימת העצמי לתוך קיום, ומתוכה מתאפשר השימוש בשפה המטפורית. בין שתי העמדות הנפשיות ההתפתחותיות להלן הוא טוען כי נדרשת תנועה עדינה, קשובה.
לסיום, ישנם טיפולים המצריכים מאתנו לבסס נוכחות אובייקטלית הטומנת בחובה אחריות על אספקה של צרכים ראשוניים פרה-ורבליים. מדובר בנוכחות בעלת אופי מאתגר מאוד על שום העובדה שאיננה מנכיחה תובנה ועל כן נעדרת פירוש, ושהיוזמה של המטפל בהצגת תכנים או שאלות מצדו, חייבת להסתנכרן עם בשלותם של המטופלים להכיל זאת. המטופלים הללו שהעצמי שלהם עדיין לא התהווה לכדי מבנה לכיד, מגובש ומובחן חשים מאוימים מנוכחות שמחדירה לתוך המרחב חומרים שאינם חלק מהאני שלהם. חדירתם של חומרים מהחוץ פנימה מעוררים בהם ניכור והדהוד של חוויות פולשניות ותחושות היעדר מוכרות, המעוררות בהם חרדה, עצב, תסכול וייאוש.
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
Comments