זולתעצמי

"המילה "עצמי" יודעת כמובן יותר מאתנו, היא משתמשת בנו ומצווה עלינו (דונלד ויניקוט)".

בלב ההתמכרות אומר הרופא הקנדי גאבור מאטה, עומד אובדן וכאב. הכאב הוא טוען איננו בשל העובדה שהוריך לא אהבו אותך, או בשל העובדה שהתעללו בך.

אלא בשל העובדה שלא התאפשר חיבור למהות הפנימית שלך.

שלום חברים,

המאמר להלן מציג נקודת מבט פסיכולוגית משמעותית ופורצת דרך מטעמו של הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, מייסדה של "פסיכולוגיית העצמי", אודות אופיו של המענה ההורי הייחודי לו ילדים זקוקים לצורך התפתחות נפשית תקינה.

התייחסות הורית המצריכה התמקמות בעמדה ייחודית אותה הוא כינה: זולתעצמי.

כאשר אנו ההורים נכנסים הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומייגע, עוד אנו עומדים על מפתן הדלת, פעמים רבות בטרם נספיק לסגור אותה, לא יהיה זה בגדר אירוע מפתיע אם ירוץ לעברנו הילד שלנו – בבת עיננו, ויציג לפנינו בהתרגשות עוד ציור שצייר על מנת שניתן לו את מנת ההתפעלות לה הוא כה זקוק.

ואנחנו, מורגלים באירועים מעין אלה, למרות היותנו עייפים ולעתים מיוזעים או רטובים מהגשם שירד בחוץ, ורק רוצים לסגור את הדלת, להחליף בגדים ולנוח, מתוך הבנה הורית אינטואיטיבית לצורך של הילד ומחויבותנו האוהבת והעמוקה כלפיו, נביט בציור שלו, נגלה בו עניין ונפגין התפעלות, ואגב כך, נפגוש את פניו השמחים והנרגשים, מהציפייה המתממשת "לראות" אותו ולהתפעל ממנו.

הילד שלנו, המקבל את פנינו על מפתן הדלת ודורש את תשומת הלב שלנו, ללא שהוא ער או מודע לצורך שלנו לנוח, להחליף בגדים ולהשתחל בהדרגה לאווירה של הבית לאחר עוד יום עבודה, יתכן והוא בשל מבחינה קוגניטיבית להבין שאבא או אימא חזרו "מהעבודה", ושהחיים שלהם כוללים מרחבים שהוא איננו חלק מהם, אך, הבנה זו איננה בהכרח חופפת להבנה המנטאלית.

לאורך שנות חייהם הראשונות של הילדים שלנו, אנו ההורים קיימים בשירות קיומם. זוהי ידיעה הממקמת אותם בעמדה אגוצנטרית נורמאלית ביחסים שלנו עמם ואותנו היא מחייבת להכרה בצורך זה שלהם ולהיענות לו ככל הניתן.

העמדה האגוצנטרית חיונית במהלך התפתחותם הנפשית של הילדים, לאור הצורך העמוק שלהם לבסס תחושה עקבית של ביטחון הנסמכת על התחושה כי הם חלק בלתי נפרד מהמארג המשפחתי והאנושי.

לצורך שלהם שנראה אותם חשיבות עצומה שהרי הישרדותם תלויה באופן מוחלט בטיפול שלנו בהם. על כן, כשאנו "רואים" אותם הם חשים ממשיים, קיימים, רצויים ואהובים, בעלי ערך, משמעות, שייכות וחשיבות, עם תחושת מסוגלות וביטחון.

עבור הילד להתפעלות המתקבלת ע"י ההורה ישנה חשיבות נפשית עצומה, לא רק בשל הצורך בו לא ניתן להפריז להיות נראה, אלא גם בשל הצורך של הילד להאדיר את הוריו ולכך השלכה על תחושת מסוגלותו וביטחונו מעצם היותו לתחושתו חלק בלתי נפרד מהם.

לכן, כאשר הילד חווה את הוריו כמי שרואים אותו הוא חש כי הוא נראה ומתוקף כך, הוא איננו בודד בעולם הגדול והמורכב, אלא הוא עצמו חלק ממערך אנושי גדול ורחב, המתחיל בהוריו המואדרים על ידו עמם הוא ממוזג, ונגמר במארג האנושי הכללי אליו הוא משתייך.

קוהוט טען כי בטרם קיימת הבשלה מנטאלית מצד הילדים שלנו להכיר בעובדת היותנו סובייקטים נפרדים, עליהם לחוות אותנו כהרחבה של העצמי שלהם. כאובייקטים אמפתיים המטים באופן תמידי, טבעי ומובן מאליו, את הקשב שלהם אל ילדיהם, מכוח "אשליית" היותם חלק בלתי נפרד מהילדים שלהם.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הקשב האמפתי הטבעי מצד ההורים משמר את אשליית ההימזגות לה הילדים זקוקים, עד אשר יגיעו לידי הבשלה מנטאלית המאפשרת להם להיות מודעים לקיומה של הנפרדות.

לעומת זאת, כאשר ישנם כשלים במטריצת היחסים האמפתית בין הילד להוריו, מתרחשת הכרה בטרם עת של היותם נפרדים מאתנו וזו יוצרת בתוכם שבר עמוק.

כשלים במטריצה האמפתית בין הילד להוריו מביאים להתפתחות של עצמי נרקיסיסטי הנעדר עקיבות ולכידות פנימית, והמאופיין במעין חללים פנימיים במבנה של העצמי שלו.

בעצמי נוצר מה שקוהוט כינה: פיצול אנכי – פיצול פנימי בין ההתנהגויות, הערכים והתפיסות האישיות (למשל, אדם המאמין בכל לבו בערכים מסוימים ונוהג בניגוד לערכים אלה ללא שנותן על כך את הדעת).

עצמי נרקיסיסטי מאופיין בהיותו נעדר תחושת ביטחון בעצמו ובזולת, נעדר תחושת ערך ושייכות, מנותק רגשית, טעון בתחושת ריקנות וחוסר משמעות, זעם ומרירות.

מערך התנהגויותיו משקף קיומם של חסכים רגשיים סביב צרכים ראשוניים הנוטים להתבטא בנטיות לריצוי ולביטול עצמי, או דווקא לאגוצנטריות, להאדרה עצמית ולהקטנת אחרים, לקשיים אמפתיים, לקשיים ניכרים ביכולת להתעניין באחרים ועוד.

לאור ראייתו של קוהוט את הכשלים במטריצת היחסים האמפתית כמקורות לחסכים ולפערים הנוצרים בעצמי הנרקיסיסטי שחוללו את הפיצול האנכי, הוא מיקם את האמפתיה במרכז פסיכולוגיית העצמי, תוך שהוא ראה בה כלי טיפולי שתכליתו העיקרית היא איסוף מידע משמעותי אודות החוויה הסובייקטיבית של המטופלים שלו - המהות הנפשית האינדיבידואלית.

על המטפל לשיטתו להתניע מחדש את מטריצת היחסים האמפתית בינו למטופל, בניסיון להביא למשוקעות ליבידנלית מצד המטופל כלפי המטפל, באופן שיאפשר סיפוקם של צרכים רגשיים התפתחותיים שלא הגיעו לידי סיפוק, ונותרו מפאת כך נוכחים בתוך העולם הפנימי במתכונתם הארכאית.

מטריצה אמפתית זו המבוססת על משוקעות אמפתית מצד אובייקט הנחווה כהרחבה של העצמי, יוצרת איכות ייחודית של אינטראקציה בין שניים, הנמצאת בתפר שבין האחרות לאחדותיות ובין הנפרדות למזיגה.

איכות משוקעות אמפתית ייחודית זו מתאפשרת באמצעות נוכחות ייחודית אותה הוא כינה כאמור: "זולתעצמי".

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

זולתעצמי...

לדברי, הפסיכואנלליטיקאי רענן קולקה "זולת זה איננו עוד דמות נפרדת, זולת לעצמו, אלא מעין נציגות חיצונית של האדם שהשקיע בו את האנרגיה הנרקיסיסטית שלו. לזולת ייחודי זה קרא קוהוט זולתעצמי, זולת שאיננו עוד ישות כשלעצמה ולעצמה, אלא מי שהווה כעצמיות זולתו (מתוך: המבוא לספר "כיצד מרפאת האנליזה").

ביסודה של משוקעות אמפתית זו ניצבת לה החמלה.

עוד הוא מוסיף, ש"העמדה העקרונית של משוקעות שמתוכה פוגש הזולתעצמי את צורכי ההימזגות והתהודה של עצמי זולתו איננה יכולה, בעיניי, להימדד אלא במידותיה של החמלה... (מתוך: המבוא לספר "כיצד מרפאת האנליזה")".

בספרו, "כיצד מרפאת האנליזה" טוען קוהוט כי "הפסיכואנליזה מרפאת ע"י הקמת מבנה פסיכולוגי. וכיצד מתרחשת צמיחה זו של מבנה פסיכולוגי? התשובה הכללית ביותר של פסיכולוגיית העצמי לשאלה שנייה זו פשוטה גם היא: מבנה פסיכולוגי מוקם (א) ע"י תסכול אופטימלי ו(ב) ע"י הפנמה ממירה כתולדה של תסכול אופטימלי".

לאורך זמן, טוען קוהוט, מטריצת יחסים זו המתקיימת בין עצמי לזולתעצמי מסוגלת לשיטתו של קוהוט להקים כדבריו, "מבנה פסיכולוגי" - נוכחות אמפתית מופנמת, ובכך להביא לכינונו מחדש של עצמי לכיד וקוהרנטי, המפחית את משוקעותו הליבידנלית באובייקט, באופן המאפשר הגברת משוקעותו בעצמי, והחווה את עצמו חלק מרקמה אנושית, רחבה ואחדותית.

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע

0537226836