"על הקורא לדעת שאני הנני תוצר של האסכולה הפרוידיאנית או הפסיכואנליטית. אין פירוש הדבר שאני מקבל כמובן מאליו כל מה שפרויד אמר או כתב, ומכל מקום זה היה מגוחך משום שפרויד עצמו התפתח, כלומר שינה את השקפותיו כל חייו עד למותו ב1939".
שלום חברים,
ויניקוט רואה את תהליך עיצובו של העצמי דרך תהליכים של ספונטניות, משחק ויצירתיות. תהליכים התפתחותיים אלה מתאפשרים דרך קיומה של אם סביבתית האמונה על מענה המבוסס עם סנכרון אופטימלי עם צרכיו של התינוק. היות וכך, על האם הסביבתית בשלבים הראשוניים של ההתפתחות להיות בלתי מורגשת. כאשר היא מורגשת המשמעות היא שהסנכרון השתבש והתינוק חווה חרדה.
ויניקוט מאמץ את רעיון הדחפים המולדים של פרויד וקליין, ועל כן הוא רואה בתהליך ההתפתחות של העצמי, ככזה הכרוך בהתמודדות עם חרדה ותוקפנות, מה שהופך את האם הסביבתית לחיונית מאוד סביב היותה מייצרת סביבה בטוחה. אך נראה בהמשך שההתייחסות שלו לחרדה ולתוקפנות שונה לחלוטין...
רעיונות היסוד של ויניקט
ויניקוט מתנער מרעיון ההתנזרות של פרויד וטוען כי על המטפל לספק צרכים רגשיים שלא סופקו. הוא איננו רואה בתסביך האדיפלי מרכיב מרכזי בחיי הנפש. ולכן התאוריה שלו איננה תיאוריה של קונפליקט כמו של פרויד וקליין, אלא תיאוריה של חסך רגשי. בשונה מקליין, הוא לא מצמצם את נקודת המבט שלו אל תחום הפנטזיה של התינוק בהקשר של האובייקט, אלא מתייחס באופן קונקרטי אל מערך הפונקציות המנטליות שצריכה למלא "האם הטובה דיה".
נקודת המוצא של ויניקוט היא כי בשלבים הראשוניים להתפתחותו של התינוק, הוא נמצא במצב אנ- אינטגרטיבי (החלקים השונים של העצמי הנפשי והגופני אינם נתפסים כיחידה אורגנית אחת) והוא מתקיים בתוך מערך יחסים סימביוטי. לדעתו, בתוך מערך יחסים זה, התינוק איננו מבחין בנפרדותו מאמו. הוא מתקיים בתוך אשליה אחדותית שהנה קריטית להתפתחותו הנפשית. כלומר, על האם לספק לתינוק מענה לשלל צרכיו באופן שישהה את עצם מודעותו לנפרדותו. על האם לשמר אשליה זו דרך כניסתה למצב הקרוי "מושקעות אימהית ראשונית".
לתפיסה זו של אשליה אחדותית ישנה השלכה ממשית על הפרקטיקה הטיפולית, המעודדת כניסה למצב רגרסיבי, במסגרתו המטופל מפתח מצב מנטלי בעל אופי ייחודי, המתאפיין בעידוד טשטוש תפיסת הנפרדות. זוהי הסיבה מדוע ויניקוט מתייחס לפרשנות כאל אקט תרפויטי הצריך להתקיים במשורה, נוכח היותו נושא משמעות של נפרדות מהמטופל המסכלת את אשליית הסימביוזה החיונית.
בכלל, הפרשנות לדידו של ויניקוט הנה מכשיר בשירות החוויה המעברית משחקית. בשונה מפרויד וקליין, הוא לא מתייחס אל הפירוש כאל אמת אולטימטיבית אלא, כאל תהליך הנתון תחת ההוויה המשחקית הצריכה להתקיים בחדר הטיפול. כך או אחרת, ויניקוט לא מעניק לפירוש משקל מכריע בתהליך הטיפולי אלא מדגיש היבטים של החזקה מנטלית ויצירת סביבה בטוחה ומותאמת כבעלי השפעה מכרעת.
יתר על כן, ויניקוט מתנצח עם פרויד וקליין וטוען, כי לעתים הוא נוהג לתת פרשנות מוטעית, על מנת לסייע למטופל לזהות, כי לא כל הידע מצוי ברשותו. זהו רעיון רגיש המבקש להסיט את מרכז הכובד מהמטפל הפרוידאיני והקלייניאני שהמומחיות מצויה ברשותו, לטיפול המדגיש שהידע מצוי בתוך הדיאדה הטיפולית.
ויניקוט מתייחס לתוקפנות ולהרסנות כאל ניסיון מצד התינוק להבחין את עצמו מהאובייקט. התינוק מבחין את עצמו מהאובייקט דרך אמירת "לא". התוקפנות איננה נושאת רק פן שלילי אלא, טומנת בחובה משמעויות נוספות דרך היותה מתקיימת ביצירה ובאהבה.
כמו"כ, להרסנות ישנה משמעות התפתחותית חשובה וחיונית סביב הצורך לבחון את עמידות האובייקט. "הרסתי אותך והנה אתה קיים".
ויניקוט טען כי האימא נכנסת עוד בטרם הלידה למעין מצב רגשי מיוחד אותו כינה מושקעות אימהית ראשונית, המאפשר לה לאחר הלידה להשהות את צרכיה הסובייקטיביים, ולהיות מושקעת באופן רגשי ייחודי בטיפול בתינוק שלה, באופן שמאפשר לה לעמוד מקרוב על צרכיו עוד בטרם מזהה הוא את צרכיו. דרך המירורינג שהיא עושה התינוק הופך להיות קשוב לרגשותיו, לפונקציות גופו ולאימפולסים שלו, אשר הופכים להיות הבסיס לתחושת העצמי שלו המתפתחת באיטיות. דרך המגע שלה בו הוא מרגיש "מורגש". דרך פניה המשתקפים אליו הוא רואה את עצמו. כאשר היא חובקת אותו בזרועותיה, היא מעניקה לו תחושה שהוא אסוף. מכלול התחושות שלו בהדרגה מתכנסות לתוך הוויה גופנית, המורגשת דרך המגע של האם ומתפתחת חוויית השתכנות של נפש הפעוט בתוך גופו.
בתוך מערך יחסים סימביוטי זה, מתאפשרת חווית רציפות, המשכיות ועקביות באופן המאפשר לו להתמודד עם הרגשות השונים המתעוררים בו דרך המפגש עם המציאות ולפתח אמון במציאות הסובבת. כאשר הוא חש חרדה נוכח תזוזת הוילון בחדרו ואימו מגיעה לסגור את החלון ולהרגיע אותו, הוא חש כי חלק ממנו הוביל לרגיעה זו והוא חוזר לאיזון רגשי ולרגיעה. כאשר הוא רעב והשד או הבקבוק מופיעים כשהם שופעים חלב, הוא חש כי הוא יצר את השד/הבקבוק. זוהי אשליית כל יכולות שהוא מפתח והמלווה אותו לאורך השבועות הראשונים לחייו.
כאשר הפעוט משחק לבד כשהאם נמצאת לידו, לעתים יגלה צורך בנוכחות שקטה ולא חודרנית. כך הוא חווה חוויה משחקית רגועה ושקטה כשהוא לבד בנוכחות אחר. דרך חוויה זו הפעוט לומד להנות מחוויית הלבד שלו המאפשרת לו לשוטט במרחבי הדמיון. חשוב מאוד שהאם לא תציב נוכחות דורשנית כאשר התינוק לא מציב תביעות וכאשר איננו חווה צרכים. זה מאפשר לתינוק לחוות אי צורך והיעדר אינטגרציה. רק בהיותו לבד (בנוכחות האחר) יכול התינוק לגלות את עצמו.
האם לאחר שבועות של השתקעות בפעוט, בהדרגה "מחלימה" מהמחלה בה הייתה נתונה, ומתחילה להתפנות גם לענייניה שלה. רמת הקשב שלה בנוגע לתינוק פוחתת. הכשלים האמפתיים שמתחילים להתפתח יחד עם התפתחותו הקוגניטיבית המתפתחת מאפשרים לתינוק לזהות את נפרדותו מהאם.
אם צרכיו של הפעוט סופקו במידה מספקת והוא חוה מענה הולם וזמין לצרכיו, הוא יוכל להכיל כשלים אלה של האם והם לא יחוו כטראומטיים. בהמשך הוא יצליח בהדרגה לוותר על הפנטזיה האומניפוטנטית לטובת הסתגלות למציאות.
היות ותחילת ההכרה בנפרדות מעוררת חרדה, התינוק פונה אל מרחב ביניים נפשי. מרחב זה כונה ע"י ויניקוט "מרחב פוטנציאלי". בתוך מרחב נפשי זה קיים טשטוש בין מציאות לדמיון, בין פנים לחוץ. זהו מרחב מנטלי המצוי בתווך בין העולם ההזייתי אומניפוטנטי למציאות האובייקטיבית בה קיימת הבנה באשר למגבלות כוחו ולהיותם של אנשים נפרדים. ההתפתחות כרוכה בתנועה מתמדת בין שני עולמות אלה.
מרחב זה מתאפשר דרך התפתחות יכולת הדמיון וההסמלה. התינוק מפתח התקשרות רגשית כלפי חפצים שונים (כגון: שמיכה, דובי, כרית) שהם "לא אני". חפצים אלה מסמלים עבור הפעוט את נוכחותה המרגיעה של האם. בדרך כלל הם מקבלים הטענה רגשית מרגיעה ומנחמת. נחיצותם מתגברת בזמנים בהם האם איננה בנמצא.
זמינותה של האם והרגעתה בהדרגה הופכים מופנמים בתוך נפשו באופן המאפשר התפתחות של מה שמכונה "קביעות אובייקט". וכך יוצא שגם כאשר היא איננה נוכחת לידו, הוא מפתח ייצוג שלה בדמיון ונרגע דרך ייצוג זה.
לעומת זאת, כאשר תלותו של התינוק/ילד בהוריו הייתה מוחלטת, וצרכיו השונים לא סופקו במידה מספקת, הוא מפתח חרדה בלתי נסבלת. פניותיו החוזרות ונשנות לאם שאינן נענות באופן מותאם ומהיר מספיק, יעוררו בו תחושת חרדה אשר יתבטאו בזעם. כאשר גילויי הזעם לא יועילו יופיעו ייאוש ודיכאון.
תינוק זה יפתח עצמי מדומה הנאלץ להיות מוכוון אל עבר הדמויות המטפלות בו בניסיון להבין כיצד יוכל להפעיל אותם לסיפוק צרכיו. העצמי המדומה יסתיר את העצמי האמתי, מתוך כוונה להגן עליו וייטול פיקוד על ניהול הדיאלוג עם העולם. הצורך להיות שייך, נאהב ומוערך יכתיב את אופני ההתנהגות של עצמי זה. לאורך זמן מוכוונות זו אל האובייקט באה על חשבון המגע שלו עם העצמי האמתי, באופן אשר ייצור מגע רופף עד כדי נתק בין הנפש לגוף, בין השכל והרגש.
עד כאן חברים סקירה כללית של הרעיונות של ויניקוט. מקווה שמצאתם את המאמר מפרה. לאלה מכם שלא קראו את המאמר העוסק בהתנגדות בראייה ויניקוטיאנית, ממליץ לקרוא אותו כאן. ניתן להפנות אליי תגובות, שאלות, הערות או הארות בבלוג.
בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
Comentários