"על המטפל להיכשל את כשלי קורותיו של מטופלו, את אלו שעתה הוא הוזה, ממחיז ומפעיל. המטופל יחווה בהווה ובהעברה את עברו, אבל במקום להתפצל, לקפוא או למות רגשית, הוא יכעס, ישנא ויחיה (ויניקוט מתוך: תלות בטיפול בתינוקות)".
שלום חברים,
במאמריי הקודמים התייחסתי לסוגיית ההתנגדות לשינוי (או אם תרצו לריפוי והחלמה) דרך נקודת המבט של פרויד וקליין. המאמר להלן שהנו השלישי והאחרון בסדרה זו, סוקר את נקודת המבט של ויניקוט אודות הסוגייה. אנו ניווכח דרך המאמר להלן שויניקוט מתייחס באופן שונה לחלוטין מפרויד וקליין לסוגיית ההתנגדות ולמעשה הופך ממש את הקערה על פיה.
בטרם נצא לדרך עם המאמר הנוכחי, ממליץ לאלה מכם שלא קראו את מאמריי הקודמים בנוגע לסוגיית ההתנגדות, לראות את נקודת המבט של ויניקוט בפרספקטיבה פסיכואנליטית רחבה, כזו המתכתבת עם פרויד וקליין. את נקודת המבט של פרויד אודות הסוגיה ניתן לקרוא כאן. את נקודת המבט של קליין ניתן לקרוא כאן. וכעת הבה נפנה לנושא עצמו.
ויניקוט – התנגדות
אליבא דפרויד וקליין סוגיית ההתנגדות נושאת משמעויות עוינות, תוקפניות ושליליות. מבחינתם, ההתנגדות קשורה בעבותות בתוקפנות שהנה יסוד נפשי שלילי מולד היונק מתוך דחף המוות, והיא מצויה לכן בתוך המטופלים ולא בתוך המרחב האנליטי.
במאמר להלן אנו נראה שויניקוט התייחס להתנגדות ולכן גם לתוקפנות כבעלת משמעות התפתחותית חיובית. כמו"כ, ככזו המצויה בתוך המרחב הטיפולי, ותלויה במידה רבה באופן התייחסותם של המטפלים אליה.
"התוקפנות, אליבא דויניקוט, היא אינהרנטית לאדם, ויש לאפשר לו לחיות את תוקפנותו במלוא עצמתה כחלק מהמסע שלו אל עבר האינדיבידואציה, אל היצירתיות ואל חווית הממשות (אסנת הראל מתוך ההקדמה למאמרו של ויניקוט: "תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית")".
מנקודת מבטו של ויניקוט התינוק מבחין את עצמו מהאובייקט דרך הרסנות ודרך אמירת "לא". אמירת "לא" מסייעת לילד להבחין את האני מהלא אני. ובאמצעות ההרסנות הילד בעצם ממקם את האובייקט מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית. כלומר, אשליה זו שמלווה אותו בנאמנות בתקופת התפתחותו המוקדמת, בהדרגה הולכת ודועכת לטובת הכרה כואבת משהו במגבלות יכולותיו ובעיקר בנפרדותו מהאובייקט. על כן, להרס ישנה משמעות בהקשר זה כמחדדת את חווית הממשות וכמאפשרת התפתחות של תפיסת המציאות וגיבוש הנפרדות.
מעבר לכך, להרסנות ישנה משמעות התפתחותית חשובה וחיונית נוספת הקשורה בצורך לבחון את עמידות האובייקט אל מול ההרסנות שלו. "הסובייקט יוצר את האובייקט מבחינת גילוי החיצוניות עצמה, ויש להוסיף שחוויה זו תלויה ביכולתו של האובייקט לשרוד. כאילו הסובייקט אומר לאובייקט: "שלום אובייקט. הרסתי אותך. אני אוהב אותך. יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך. בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה". (ויניקוט מתוך: השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות)". כך למעשה מוציא כאמור התינוק את האובייקט מחוץ לתחום השליטה האומניפוטנטית שלו.
ויניקוט משתמש במילה "הרס" משום שההרס הממשי בו מדובר קשור לכישלונו של האובייקט לשרוד. לדבריו, "לולא הכישלון הזה, היה ההרס נשאר פוטנציאלי. הוא מוסיף ש"אין כל זעם בהרס האובייקט שדיברתי עליו, אף שאפשר לדבר על שמחה כשהאובייקט שורד (ויניקוט מתוך: השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות)".
ובהשלכה לשדה האנליטי, ויניקוט טוען ש"אם דברים אלה מתרחשים בשעת אנליזה, כי אז האנליטיקאי, הטכניקה האנליטית והמסגרת האנליטית כולם מופיעים כמי ששורדים או לא שורדים בהתקפותיו ההרסניות של המטופל (ויניקוט מתוך: השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות)".
השימוש באובייקט על כן נעשה דרך הריסתו של האובייקט ששורד ואיננו מגיב באופן נקמני. מהלך התפתחותי זה מסייע בפיתוח אמון באחרים שנמצאים מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית.
ויניקוט טען ש"בסביבה שיכולה להכיל את התוקפנות, התוקפנות נשמרת ככוח אנרגטי חיובי, בעוד שבסביבה שהילד נאלץ להסתיר בה את תוקפנותו נוצר אצלו צורך לפצל בין הטוב והרע, והתוקפנות המופרדת מהאנרגיה החיובית שבה – הופכת להרסנות (אסנת הראל מתוך ההקדמה למאמרו של ויניקוט: תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית)".
ויניקוט בניגוד לקליין, איננו רואה לכן את הפיצול ביו טוב לרע כמנגנון מולד אלא כתגובה פתולוגית לסביבה שאיננה מקבלת תוקפנות. בנוסף לכך, הוא שולל את רעיון קיומו של יצר המוות וטוען שלמוות אין משמעות עד אשר מופיעה שנאה והופעת המושג אדם שלם.
בל נטעה, ויניקוט איננו מטיף לסביבה מכילה ומותאמת באופן מלא לתינוק. לדבריו, "תינוק איננו משגשג בהתאמה מלאה לצורך. האם המתאימה את עצמה יתר על המידה למאוויי התינוק, איננה אם טובה... תסכול מייצר כעס וזה עוזר לתינוק לזכות בחוויה מועצמת (תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית)".
פירוש
אני זוכר היטב טיפולים מסוימים בהם נתתי פירושים שראיתי אותם כמדויקים, יצירתיים, מעמיקים ומשמעותיים מאוד. כאלה שנושאים עמם הזדמנות לתובנה משמעותית עבור המטופלים. והנה, למרות זאת, הפירושים שלי נהדפו, נשללו, מוסמסו, ולכן לא הצליחו להביא להתפתחות של התבוננות, ושל חשיבה ולעורר רגשות בקרב המטופלים. ברגעים הללו התעוררה בי תחושת תסכול גדולה. האם ברגעים הללו הפעילו המטופלים התנגדות? האם טעיתי כשפירשתי?
ויניקוט טען כי "בעבודה הפסיכואנליטית, השינויים החיוביים המתרחשים בתחום זה יכולים להיות עמוקים. אין הם תלויים בעבודה פרשנית. הם תלויים בהישרדותו של האנליטיקאי בהתקפות, הכרוכה בדבר היעדרו של שינוי איכותי לכיוון של נקמה (ויניקוט מתוך: השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות)".
הוא מוסיף ש"האנליטיקאי רוצה לפרש, אבל הדבר עלול לחבל בתהליך, ולהיראות למטופל כמין התגוננות, כאילו האנליטיקאי הודף את התקפותיו". הוא מציע לכן כך: "מוטב להמתין עם המטופל עד תום השלב הזה, ואז לדון עם המטופל במה שקרה". והוא מסכם סוגיה זו כך: "נראה לי שהרעיון בדבר שלב התפתחותי, הקשור קשר התפתחותי להישרדות אובייקט, יש בו כדי להשפיע על התאוריה בדבר שורשי התוקפנות (ויניקוט מתוך: השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות)".
במאמר וריאציות קליניות של העברה ויניקוט טען שעלינו לעשות הבחנה בין העברה נוירוטית שלילית לבין העברה הנובעת מתוך היעדר הזדהות ראשונית. לדעתו, על המטפל לזהות מבחינה אבחנתית את השלב ההתפתחותי של המטופל, לקבוע על יסוד אבחנה זו מהו אופייה של ההעברה ולהתנהל כלפיה באופן מותאם.
אסנת הראל טוענת בהקדמה למאמר של ויניקוט וריאציות קליניות של העברה, שויניקוט מתייחס "להוויה הקדומה של אחדותיות עם האם ושל זהות עמה, כאל הוויה של שניים שהם אחד. הוויה זו ראשיתה באחדות הממשית אם-תינוק בשלב התוך רחמי והמשכה, בתנאי שלא נגדעה, בתחילת החיים החוץ רחמיים"
לשיטתו של ויניקוט, ההעברה של המטופלים שנעדרים הזדהות ראשונית הנה העברה של רגרסיה לתלות. התהליך הטיפולי חייב לכן להדגיש את ביסוס הוויית הקיום של המטופל. בקרב מטופלים אלה על הפירוש כאקט טיפולי החותר לפתח תובנה, להידחק החוצה נוכח היותו מחדד נפרדות.
בכלל, הפרשנות לדידו של ויניקוט הנה מכשיר בשירות החוויה המעברית משחקית. בשונה מפרויד וקליין, הוא לא מתייחס אל הפירוש כאל אמת אולטימטיבית אלא, כאל תהליך הנתון תחת ההוויה המשחקית הצריכה להתקיים בחדר הטיפול.
כך או אחרת, ויניקוט לא מעניק לפירוש משקל מכריע בתהליך הטיפולי אלא מדגיש היבטים של החזקה מנטלית ויצירת סביבה בטוחה ומותאמת כבעלי השפעה מכרעת.
יתר על כן, ויניקוט מתנצח עם פרויד וקליין וטוען, כי לעתים הוא נוהג לתת פרשנות מוטעית, על מנת לסייע למטופל לזהות, כי לא כל הידע מצוי ברשותו. זהו רעיון רגיש המבקש להסיט את מרכז הכובד מהמטפל הפרוידאיני והקלייניאני שהמומחיות מצויה ברשותו, לטיפול המדגיש שהידע מצוי בתוך הדיאדה הטיפולית.
סיכום
אם כן נראה שויניקוט בניגוד לפרויד וקליין לא ראה את התוקפנות באור שלילי מבחינה התפתחותית. ההפך מכך, לתוקפנות מנקודת מבטו יש ערך רב ומשמעותי סביב היבטים התפתחותיים של הבחנה של העצמי מהאחר, חידוד תפיסת המציאות תוך דעיכת תפיסה אומניפוטנטית, יצירתיות ואינדיבידואציה והתפתחות האמון באחרים. ראייה חיובית זו של התוקפנות מעצבת, על כן, הסתכלות אחרת לחלוטין אודות ההתנגדות לטיפול.
פרט לכך, כפי שניתן לראות, ויניקוט איננו ממקם את בעיית התוקפנות של התינוק במנותק מהדיאדה ההורית הנדרשת להכיל את התוקפנות. כמו בדיאדה תינוק-אם, כך בטיפול מציע לנו ויניקוט לראות את התוקפנות וההתנגדות באור התפתחותי ומכאן את החשיבות הרבה שבהישרדותנו מולה.
ויניקוט איננו רואה לכן בהדיפת הפירוש או בהיעדר השימוש בו מצד המטופל, אקט של התנגדות, אלא כשל אמפתי טיפולי, הנובע מהיעדר הבנה נכונה של המטפל את הצורך של המטופל, ביחס לשלב ההתפתחותי בו הוא מצוי.
לאור האמור לעיל, ויניקוט שולל את המושג התנגדות כנושא משמעות שלילית ורואה בהמשגה זו תיוג שלילי מזיק ושגוי. לעומת זאת, הוא רואה בהתנגדות ובתוקפנות פעולות התפתחותיות המבקשות לשרת צרכים נפשיים מגוונים ומשמעותיים, שתלויים במענה טיפולי מכיל.
אך ההכלה איננה פשוטה כלל וכלל ויניקוט יודע, שהרי גם האימא הנה טובה דיה בלבד. הכשל בהכלה מצד המטפל הנו לכן כשל מובנה, על כן, החשיבות הטיפולית נמצאת בנכונות המטפל ליטול עליו אחריות. מנקודת מבטו היעדר נכונות או יכולת מצד המטפל להכיל את כשליו האמפתיים טומנת בחובה החמצה תרפויטית משמעותית: וכך הוא כתב:
"מה שיכונה התנגדות בעבודה עם מטופלים נוירוטים יצביע תמיד על כך שהאנליטיקאי עשה טעות או שהתנהג שלא כשורה בהיבט זה או אחר. למעשה, ההתנגדות תעמוד בעינה עד אשר האנליטיקאי יגלה את הטעות וינסה לתת עליה את הדעת ולהשתמש בה. אם הוא מתגונן, המטופל מחמיץ את ההזדמנות לכעוס על כשל מן העבר בדיוק בשעה שהכעס נעשה לראשונה אפשרי... "כאן טמונה האמרה הידועה כי כל אנליזה שנכשלה אינה כישלונו של המטופל אלא של האנליטיקאי (וריאציות קליניות של העברה)".
עד כאן חברים בנושא התנגדות ותוקפנות. מקווה שהסדרה להלן שהחלה בפרויד, המשיכה בקליין ומסתיימת במאמר של ויניקוט, מציעה לכם נקודות מבט שונות שיסייעו לכם להשתית את עמדתכם וזהותכם המקצועית אודות סוגיית התוקפנות וההתנגדות. אנו זקוקים לתאוריה כדי להבין את המטופלים ולתאוריות כדי לבחור מתוכן רעיונות עמם אנו מזדהים. מוזמנים לכתוב לי באתר תגובות, הערות והארות.
המלצות לקריאה נוספת:
הספר של לואיס ארון "המפגש" – בספר זה מתייחס ארון באופן ספציפי לסוגיית ההתנגדות דרך נקודת המבט של ראנק ופרנצי (עמוד 222-226).
מאמר מהבלוג על ויניקוט הפורס באופן נרחב יותר את משנתו.
בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
היי מיכל, היות וזכרתי את בקשתך הפניתי אותך ואת יתר הקוראים לספר "המפגש" של לואיס ארון, תוך ציון עמודים ספציפיים. מאמין שתוכלי למצוא שם את התייחסות ממצה לנושא ההתנגדות דרך נקודת המבט ההתייחסותית.
המאמר האחרון בסדרה? מה עם ההמתנה הסבלנית והשקטה שלי לניתוח לאור הגישה ההתייחסותית?