הפרעת אישיות נרקיסיסטית

"כך דרכם של בעלי גאווה, שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח (אנטואן דה סנט - אכזופרי)".

שלום חברים,

בן גוריון, כך סיפר לי בחיוך המדריך שהדריך אותי לפני שנים רבות כאשר סוגיית הנרקיסיזם עלתה לדיון בננו, התפעל מאוד מספר שכתב סופר ישראלי שבימים ההם התגורר בצפון. ומאחר שהתפעל מהספר קרא אליו למשרדו את הסופר. זה היה בחזקת כבוד גדול להיות מוזמן לבן גוריון. בימים ההם של ראשית המדינה, הדרכים לא היו סלולות, ואמצעי התחבורה לא היו מפותחים, על כן הגעתו של הסופר למשרדו של בן גוריון ארכה שעות רבות בנסיעה מפרכת. כאשר הגיע הסופר למשרדו של בן גוריון, פנה בן גוריון אל הסופר בדברי שבח והלל על הספר, הציע את נקודת המבט שלו אודות התוכן המדובר וכשסיים ביקש להיפרד מהסופר ללא שזה הספיק להוציא מילה מפיו.

אינני יודע אם הסיפור לעיל הנו צ'יזבט או שמא מדובר באירוע שאכן התרחש, אבל זה לא באמת חשוב לצורך העניין. הרעיון הגלום בסיפור מוביל אותנו היטב לעסוק בסוגיית הנרקיסיזם.

במאמר להלן, אתייחס להפרעה כה מאתגרת זו, תוך התמקדות בדרכי הטיפול המומלצות. על מנת לקבל פרספקטיבה רחבה יותר אודות ההפרעה, ממליץ לקרוא את המאמר הנוסף מהבלוג העוסק בנושא: "נרקיסיזם סכיזואידי". מאמר זה, מציג פנומנולוגיה ייחודית העשויה להסתיר את המצוקה בה נתונים הסובלים מצורת נרקיסזם ייחודית זו.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית

ההפרעה מזוהה עם עיסוק בלתי נלאה בפנטזיות גדלות גרנדיוזיות, עם נטייה להערכת יתר של תפיסת העצמי, לחשיבות עצמית מוגזמת, לדרישה ליחס מיוחד מהסביבה, להתפעלות והאדרה עצמית, לעתים קרובות תוך הקטנת אחרים. כמו"כ, היא מזוהה עם דרישה עקבית ותקיפה לקבלת מראה מאדירה ע"י הסביבה, עם קשיים ניכרים ביכולת להכיל נקודת מבט של אחרים, לראות את האחר כישות נפרדת, לקיים יחסים המבוססים על אמון, לבטא אמפתיה ולעמוד מול ביקורת, העלולה להיחוות כעלבון צורב ומשפיל העלול להתפתח לזעם נרקיסיסטי - זעם אדיר ויוצא דופן בעצמתו, שמבקש להרוס את האובייקט המשפיל.

ההפרעה הנרקיסיסטית פחות מזוהה עם דיכאון...

אליס מילר טענה בספרה "הדרמה של הילד המחונן" שהדיכאון בקרב הסובלים מההפרעה הנו נפוץ. לדבריה, הדיכאון מתפתח על רקע ההפנמה של עצמי מסתגל לאידיאלים אותם הוא מנסה להגשים, אף שאיננו באמת מחובר אליהם. הסתגלות זו כרוכה בהשתקעות באובייקט על חשבון החיבור החיוני לעצמי.

היות והילד להורה הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית איננו יכול להשתקף דרך עיני ההורה, משום שהוא למעשה מהווה הרחבה של העצמי של ההורה ולא כמוקד נפרד של עצמי, והיות וההתייחסות הרגשית כמו גם השיקוף האמפתי, של ההורה לילד איננה מתקיימת, אלא רק בהקשר של היותו הרחבה של העצמי של ההורה, הילד איננו יכול להתחבר ליסודות המרכיבים את העצמי שלו. ומתוקף כך, הילד נתון במצב דיסוציאטיבי שהולך ומחריף ככל שהחוויה המתוארת עם ההורה נמשכת ומתקבעת. בהיעדר מענה לצרכים הרגשיים של הילד כמוקד של עצמי נפרד, הוא איננו יכול בעצם להבין מי הוא, מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה... הנזק הנפשי שהילד מפתח הנו לכן עצום. תחושת הקיום שלו הופכת דיפוזית. מפוזרת לחלקיקים נטולי עוגן פנימי. והדיכאון מתפתח ומתבסס בתוכו כבר בשלבים מוקדמים של חייו.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

יש להבין ש"רכושנותה והשקעתה הנרקיסיסטית של האם בילדה לא בהכרח מוציאות מכלל אפשרות נתינה רגשית. נהפוך הוא. הילד, המשמש את האם כאובייקט-העצמי שלה (self object), זוכה ממנה לאהבה "לוהטת, אך לא באופן שהוא זקוק לה. מכל מקום, קיומו של האני המזויף הוא תנאי לאהבתה. אין זה מעכב את התפתחותם של הכישורים האינטלקטואליים, אך יש עיכוב של התפתחות חיי רגש אותנטיים (מתוך: "הדרמה של הילד המחונן)".

הדיכאון, אם כן, מתפתח לנוכח היעדר מראה משקפת מצד ההורים, ההתכווננות של הילד לצורכי הוריו תוך ניתוק מהעצמי האמתי וההתכחשות לו. הדיכאון מטושטש ומאולחש ע"י אשליות נרקיסיסטיות שמהוות הגנה כנגד הדיכאון. הוא יעלה ויצוף כאשר הצרכים בהאדרה אינם יכולים להיות מתוקפים עוד ע"י הסביבה, לאור היעדר הישגים גרנדיוזיים. בהיעדר מראה מאדירה העצב, תחושות הבושה, הבדידות, הנזקקות, הפגיעות, חוסר הערך, חוסר האונים והספק שהיו מנותקים מהעצמי לאורך כל השנים, עלולים להיות חריפים ולהתארגן באופן דיכאוני.

נרקיסיזם בהקשר התפתחותי

הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל, ממייסדי הגישה ההתייחסותית טען ש"אשליות נרקיסיסטיות משמשות מפלט הגנתי לא רק מפני אכזבות במציאות באופן כללי, אלא גם מהחרדה והאימה הקשורות להיפרדות. באבדן הנרקיסיזם הראשוני טמון עוקץ נוסף, משום שהוא מייצג לא רק את אבדן הגדולה והשלמות, אלא גם את אבדן המצב הסימביוטי הראשוני. בהתאם לכך, אשליות נרקיסיסטיות משמשות מפלט הגנתי לא רק מפני אכזבות במציאות באופן כללי, אלא גם מהחרדה והאימה הקשורות להיפרדות (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

הפסיכואנליטיקאי רוטשטיין סבור שהאשליות הנרקיסיסטיות מבוססות מבחינה התפתחותית על חוויות טרום אינדיבידואציה של עצמי מושלם הממוזג עם אובייקט מושלם (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם).

הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט שעסק רבות בנושא הנרקיסיסטי טען שהנרקיסיזם הוא זה אשר מניע אותנו לפתח שאיפות, אידאלים ומטרות, ותובע מאתנו לפתח כישורים ומיומנויות שיאפשרו לנו לממש את אותם שאיפות ואידיאלים.

לטענתו, הפתולוגיה מתהווה, כאשר נוצרים חסכים במטריצת יחסי עצמי זולתעצמי, אז מתפתחת דרישה אינטנסיבית ורציפה לאספקה שוטפת של צרכים אלה. יחסי האובייקט מצטמצמים והופכים לכאלה הנתונים תחת מרותו של צורך זה. המשמעות היא שאנשים הופכים עבור האדם הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית לכלים ואמצעים בשירות סיפוק הצורך הנרקיסיסטי. אשליות נרקיסיסטיות וצרכי האדרה ומיזוג אינם מאפשרים הרחבה של מנעד היחסים הבינאישיים.

העצמי הגרנדיוזי הנו אם כן, צורה הגנתית שנועדה לחפות על עצמי שברירי הטעון בתחושות ספק, חשש, דאגה, חרדה וכאב המנותקים מהעצמי. היות ותחושות ורגשות אלה נחווים כמאיימים ומערערים את הניסיון הנואש של העצמי להיות באיזון נפשי, הם אינם יכולים להיות מוכלים בתודעה ולכן הם מושלכים על האחר.

כך למשל, ביחסים זוגיים רגשות הבוז כלפי פגיעות, ספק, חשש וחרדה שבמקור מתקיימים בתוך העצמי, נוטים להיות מושלכים על בן או בת הזוג באופן המאפשר להיפטר מהם ובו בזמן להיות עמם במגע.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

טיפול

מיטשל, טוען כי הפסיכואנליזה מציגה שתי עמדות סותרות ביחס לצורת ההתערבות הנדרשת עם מטופלים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית, השוללות זו את זו.

גישה אחת רואה באשליות הנרקיסיסטיות ביטוי נפשי פתולוגי המביא את הסובל מההפרעה לניתוק מהמציאות. לאור זאת, קרנברג למשל מציע לפרש במהירות ובתקיפות אשליות העברה הנוגעות לעצמי או למטפל, להצביע על היותן לא מציאותיות, ולהגדיר את מטרתן ההגנתית. מבחינתו, כל דבר אחר יעיד על כישלון בהתמודדות עם השפעתן של האשליות הנרקיסיסטיות על התהליך הטיפולי.

פרום טען ש"כל דבר שהנו פחות מקריאת תיגר פרשנית מתמשכת על אשליות הערכת היתר של המטופל לגבי עצמו ולגבי האנליטיקאי יהווה ביטוי של העברת נגד מזלזלת מצד האנליטיקאי, שיתוף פעולה לא מכבד עם בריחתו של המטופל מן המציאות והמשמעות (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

מנגד, ויניקוט וקוהוט התייחסו באופן שונה לאשליות הנרקיסיסטיות תוך שהם ראו בהם צרכים התפתחותיים חשובים שלא סופקו וכפונקציה המקדמת צמיחה.

ויניקוט ראה את הבריאות הנפשית לא ככזו המחייבת חיבור בעבותות אל המציאות החיצונית, אלא ככזו המסוגלת לנוע הלוך ושוב בין מציאות מאיימת ומתסכלת לבין התעטפות באשליות אומניפוטנטיות סובייקטיביות. הוא לכן התייחס לאשליות אומניפוטנטיות ככאלה אשר נושאות משמעות התפתחותית חשובה סביב תהליך התפתחות העצמי בתוך הקשר דיאדי. כך למשל, מנקודת מבטו של ויניקוט, כאשר השד מגיע אל פיו של התינוק בזמן שהוא רעב מבחינתו הוא בעצם יצר את השד. בהדרגה, ככל שהילד מתפתח הוא מתחיל לוותר על אשליותיו האומניפוטנטיות תוך הכרה מקבילה בקיומה של מציאות המשקפת את מגבלותיו ואת נפרדותו מהאובייקט. הטחת מגבלות המציאות בפניו של הילד איננה אלא פגיעה חודרנית המערערת את העצמי ומחייבת אותו לתגובתיות על חשבון התפתחות של ספונטניות, יצירתיות וחיוניות.

קוהוט ראה בהופעתן של אשליות נרקיסיסטיות בתוך מערכת היחסים האנליטית, הזדמנות שברירית להשיב לתחייה את העצמי. על כן, ביקש "לטפחן, לאמצן בחום, ובוודאי שלא לאתגרן, ובכך לאפשר תהליך של התנעה מחדש של מטריצת יחסי עצמי זולתעצמי, שבאמצעותו יותמרו בסופו של דבר לדימויים מציאותיים יותר של עצמי וזולת (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

עפ"י השקפתו, "כל מה שאינו קבלה חמה של אשליות נרקיסיסטיות המתייחסות הן לעצמי והן לאנליטיקאי, מעלה את הסיכון לסתום את הגולל על הכמיהות הנרקיסיסטיות העדינות המוקדמות, ובכך מחסל את האפשרות של הופעה מחדש של התפתחות-עצמי בריאה (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

מיטשל טען כי ויניקוט וקוהוט ראו בהופעתן של אשליות נרקיסיסטיות בתוך מערכת היחסים האנליטית, הזדמנות המקדמת צמיחה, אך התעלמו מכך שיחסים המובנים סביב גרנדיוזיות הנם בעייתיים משום שהם מצמצמים את החוויה של המטופל, ולא משום שאינם הוגנים או ראויים. לאור זאת, הוא טען שיש להתמקד בטיפול במה שמשיגים ובמה שמחמיצים ביחסים אלה, ובמודעותו המוגבלת של המטופל לשניהם.

לדבריו, "יחסים המובנים סביב הערצה של אחרים ומסירותם כלפיו חוסמים את ההתרגשות ואת ההנאה שלו מהם, את ההזדמנות שלו למצוא בהם עונג לא רק כמראות המשקפות את הדרו שלו, אלא כאנשים שונים ומעניינים, הראויים להערצה בזכות עצמם (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

הוא הוסיף ש"הזדהות יתר מצד המטפל בתביעות של המטופל לגרנדיוזיות עלולות לבודד עוד יותר את המטופל ביחסיו עם אנשים אחרים, היות והוא עלול להאמין כי רק המטפל שלו יכול להבין אותו (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

לאור זאת, מיטשל מציע למטפל לפרש ולשאול את המטופל אודות צורת היחסים המתהווה במערכת היחסים בינו למטפל. על המטפל לתהות מהי צורת יחסים זו, היכן היא נוצרה, מה היא משרתת ובעיקר איזה מחיר היא גובה. צורת השתתפות זו של המטפל ביחסיו עם המטופל הנה על כן מחוץ לאינטגרציה הנרקיסיסטית.

לדבריו, "יחסי גומלין מסוג זה לא מספקים הזדמנות למטופל לוותר על האשליות, אלא הזדמנות לחוות אותן בהקשר רחב יותר, כצורות אפשריות של יחסי גומלין מעשירים ולא כמגבלות המצמצמות את יחסיו עם אחרים (מתוך כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם)".

בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע

0537226836