העמדה הקרבנית

שלום חברים,

"מי שרוצה להטביע את כלבו מאשים אותו בכלבת" (מולייר).

את המושג "עמדה קרבנית" או "קרבנות" פגשתי לראשונה כשעבדתי בתחום האלימות במשפחה. בתחום טיפול ספציפי זה המושג היה מאוד שגור ושכיח בקרב המטפלים לאור היותה של תופעה נפשית זו, שמאפיינת גברים ונשים כאחד, רחבה מאוד, מאתגרת מאוד ובעלת משמעות גדולה עליה אעמוד במאמר זה.

העמדה הקרבנית

העמדה הקרבנית מבוססת על תפיסת עצמי ותפיסת אחר מפוצלת ודיכטומית של רע וטוב - קרבן תוקפן. ביחסים בינאישיים, לרבות ביחסים זוגיים, תפיסת עצמי ואחר מפוצלת ודיכוטומית זו מתבטאת בראיית האחר, כמקור הבלעדי או לפחות המרכזי של הבעיות ביחסים הקיימים והסבל של העצמי ביחסים אלה.

העמדה הקרבנית מבוססת על תפיסת מציאות שהנה רחוקה מלשקף את המציאות האובייקטיבית, לאור היותה נשענת על מערך רחב של השלכות שמקורם ביחסים קודמים שלא עברו תהליכי עיבוד.

העמדה הקרבנית הנה יצירה נפשית פנימית סובייקטיבית בהן מחשבות ופרשנויות של העצמי נחוות כעובדות מוגמרות.

את העמדה הקרבנית מזינים רגשות של עוול, מרמור, כאב, תסכול וכעס רב המתבטאים בנטייה תמידית להאשים את האחר בסבל של העצמי באופן ישיר וגלוי ו/או באופן סמוי ועקיף בבעיות ובצרות השונות שהעצמי חווה.

העמדה הקרבנית עצמה מזינה פנטזיה תוקפנית כלפי האחר המהווה כאמור מקור לצרות ולבעיות של העצמי.

ישנם מקרים בהם הפנטזיה התוקפנית מבקשת להפעיל על האחר לחץ על מנת לשרת מטרות שונות:

להוביל לשינוי התנהגותו של האחר עפ"י הציפיות ואמות המידה של העצמי.

להעניש את האחר ולהסב לו סבל.

לקבל הכרה מצד האחר בעוול שנגרם לעצמי.

דרישה לפיצוי לאור העוול שנגרם לעצמי.

במקרים מסוימים, התסכול והכעס כלפי האחר עשויים להתבטא בהכחשה לציפייה למענים מצד האחר לאור הצורך הרגשי למזער את חשיבותו של האחר עבור העצמי.

הנטייה "הטבעית" בעמדה הקרבנית היא לראות את התוקפנות של העצמי כתגובתית והגנתית לתוקפנות של האחר. תחת השפעתה של עמדה נפשית זו אין יכולת לראות את התוקפנות של העצמי לאור נוכחותה של ההגנה המפצלת. לאור זאת, האפשרות לקחת בעלות על ההתנהגויות התוקפניות איננה מתאפשרת. כך לעשה מתקבעת דינאמיקה של קונפליקט מתמשך ממנה לא ניתן להיחלץ.

יחסים המושפעים מנוכחותה של העמדה הקרבנית אינם יכולים להתבסס על יחסי אמון והם לוקים בחשדנות הדדית ותמידית.

העמדה הקרבנית משרתת צרכים נרקיסיסטיים בהיותה מקפלת בתוכה עליונות מוסרית מעצם היותה ממקמת את העצמי בעמדה של "טוב" ואת האחר בעמדה של "רע". הסבל עשוי להיות מצב נפשי בו ניתן להתהדר.

העמדה הקרבנית הנה המצע עליו מושתתת מערכת יחסים התוקפת את הנפרדות שמעוררת חרדה, וחותרת כך אל עבר מציאות סימביוטית.

תשומת הלב של האני המחזיק בעמדה הקרבנית, הממוקדת באחר שהנו "רע" וגורם לסבל, פגיעה, ועוול מתמשך, מנטרלת את הצורך החיוני והחשוב, למקם את האני כבעל מוקד שליטה פנימי - כאחראי המרכזי לניהול החיים. כך למעשה מחמיץ האני את האפשרות לצמוח ולהתפתח כסובייקט נפרד בעל מוקד שליטה פנימי.

התנהגות מרצה מצד המחזיקים בעמדה הקרבנית לכאורה עומדת בסתירה למהות הקרבנית. אלא שבמקרים רבים, מערכות יחסים המושפעות מנוכחותה של העמדה הקרבנית נוטות להתעצב על בסיס של ריצוי הדדי. הסיבה לכך נעוצה בחשש מפני עימותים ומפאת נוכחותה של חרדת הנטישה – הפחד להיות לבד. יתר על כן, הריצוי הנו הדלק המשמן את גלגלי העמדה הקרבנית.

באופן פרדוקסלי, הלכודים בעמדה הקרבנית אינם בהכרח מעוניינים בפתרון של היחסים, אלא במתכונת מאוד מסוימת התואמת את עמדתם שלהם. בגרסאות מוקצנות יותר העמדה הקרבנית מבקשת את התמשכותו של הקונפליקט, היות וזה מנקז לתוכו וקטורים נפשיים שלא יכולים היו לקבל ביטוי ונותרו חיים ותוססים בלא מודע – על כך ארחיב כעת.

העמדה הקרבנית - אטיולוגיה בקליפת אגוז

העמדה הקרבנית מבוססת כאמור על פעולתה של ההגנה המפצלת המעצבת את תפיסת המציאות באופן דיכוטומי של טוב ורע, של קרבן ותוקפן.

ביסודה של עמדה קרבנית זו מצויים כאמור רגשות עזים של תחושת עוול, זעם וכאב שמקורם ביחסים המוקדמים, עת האובייקט נחווה כמקור לסבל של האני. האובייקט שלא סיפק בשעתו מענה לצורך להרגיש אהוב, בטוח, מוגן ובעל ערך, הותיר את האני עם ציפייה וכמיהה חיה תוססת, תובענית וזועמת למענים רגשיים שלא סופקו בתקופות החיים המוקדמות, ואלה נוטים להיות מושלכים על העולם החיצוני ומעצבים כך תפיסת מציאות מפוצלת, בה הם קרבנות והאחרים תוקפניים.

העמדה הקרבנית מושתתת על נוכחותה של פנטזיה תוקפנית כלפי האובייקט גם ובמקרים מסוימים בעיקר, בשל חוויה סובייקטיבית של רודנות מצד האובייקט כלפי האני שהיה חסר אונים באותה העת. הזעם כלפי האובייקט שנחווה כרודני נותר מודחק וביחסים העכשוויים של האני עם אחרים הוא מוצא את ביטויו.

תחושת עוול, זעם וכאב שמקורם ביחסים המוקדמים עם האובייקט מושלכים על בני הזוג (וגם על הילדים, מעסיקים, חברים ושאר חברי משפחה) היות ופנטזיות תוקפניות המבוססות על רגשות ומחשבות "שליליות" לא יכולים היו לקבל ביטוי ביחסי האובייקט המוקדמים, לאור שתי סיבות עיקריות:

1.      היעדר רשות מצדו של הסופר אגו המבקש לראות את האובייקט באור אידיאלי (ולמעשה מפוצל), לאור היותו של האני איננו בשל דיו מבחינה נפשית לשאת את מורכבות דמותו של האובייקט.

2.       לאור החשש הכבד מפני עימות והסלמת תוקפנותו ורודנותו של האובייקט.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

עפ"י הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, בתחילת תהליך ההתפתחות הנפשית, האובייקט שהנו מקור לביטחון קיומי של התינוק, חייב להיות אידיאלי מבחינתו, היות ורק אובייקט אידיאלי מסוגל להבטיח לתינוק התלוי בטיפולו באופן מוחלט את תחושת הביטחון לה הוא זקוק. 

לכן ביסודה של ההגנה המפצלת ניצבת חרדה אקזיסטנציאלית. ככל שהתינוק מתפתח באופן תקין, והטיפול בו טוב דיו (ויניקוט), כשירותו המנטאלית והקוגניטיבית מאפשרים לו לראות (בהדרגה) את האובייקט ואת עצמו באור יותר מורכב.

התינוק הגדל מפתח במעלה הדרך יכולת מנטאלית חשובה ביותר: היכולת לשאת את עובדת היותו של האובייקט נפרד ממנו - כזה שאיננו נמצא בבעלותו ורק בשירות הטיפול בו. שלאובייקט חיים סובייקטיביים הכוללים היבטים שאין להם נגיעה אליו. שלאובייקט חולשות אנושיות ושהטיפול שהוא מעניק איננו מושלם.

וכך גם לגבי האני: משימת ההתפתחות הממתינה לתינוק המתפתח לילד  להכיר בכך שהוא עצמו בעל חולשות אנושיות ואיננו מושלם. שיש בו צדדים "טובים" וצדדים "רעים".

בראשית תהליך התפתחותו הילד מצויד בפנטזיות אומניפוטנטיות וגרנדיוזיות שתכליתן העיקרית היא לסייע לו להפחית את החרדה האקזיסטנציאלית בה הוא נתון. במעלה הדרך ככל שתחושת הביטחון שלו באובייקט הנה טובה דיה ויש באפשרותו לשאת את מורכבות דמותו של האובייקט ואת דמותו שלו, הוא מתפכח בהדרגה מאשליות אומניפוטנטיות וגרנדיוזיות.

וככל שתהליך זה נמשך, ההגנה המפצלת הולכת ודועכת ומתאפשרת תנועה סובטילית בין תפיסת עצמי ומציאות מפוצלת לתפיסת עצמי ומציאות אינטגרטיבית ומורכבת.

הפסיכואנליטיקאית חנה סגל טוענת בספרה "מלאני קליין", כי "פיצול והשלכות שבעקבותיהם מתעוררות תחושות רדיפה או אידיאליזציה, מפנים מקום להבחנה מציאותית, וליכולת לאהוב ולדאוג באורח ריאליסטי, במסגרת יחסי אובייקט בשלים המאפשרים תלות הדדית והכרה באמביוולנטיות".

כאשר תהליך ההתפתחות איננו עולה יפה בשל סיבות שונות, כאלה למשל הנעוצות בהיותו של האובייקט בעל בעיות וקשיים שונים (תוקפנות, אלימות, דיכאון, חרדה וכדו') שלא אפשרו את הטיפול בתינוק באופן טוב דיו, ו/או בשל היותו של התינוק בעל טמפרמנט "קשה" או סובל מלקות התפתחותית, נוצרת מעין נטייה להיתקע בעמדה הנפשית הראשונית המאופיינת בנוכחותה הדומיננטית של ההגנה המפצלת.

מענה טיפולי

העמדה הקרבנית נתפסת על ידי המטפלים כעמדה נפשית פתולוגית המאתגרת את היחסים הטיפוליים וטומנת בחובה השלכות שליליות על חייהם.

ובכן, לכך סיבות שונות. להלן חלק מהן:

1.      לאור היותה של עמדה זו ממקדת את הסבל של המטופלים בתוך הקשר הזוגי, כשהאחריות לסבל ולקונפליקטים מוטלים רק על בן/ת הזוג ומרחיקה את המטופלים מהאפשרות לעמוד מקרוב על תרומתם ליחסים הקונפליקטואליים ולסבל בו הם נתונים.

2.      לאור היותה של עמדה זו מרחיקה אותם ממפגש עם עולמם הפנימי אשר ביסודו מונחות אבני הבניין לעמדה הקרבנית.

3.      לאור היותה של עמדה זו נושאת מאפיינים תוקפניים, העשויים לחייב באופן סמוי את המטפלים לתמיכה בנרטיב המפוצל שלהם.

4.      לאור היותה של עמדה זו מבקשת לשחרר את הלכודים בה מהאחריות המוטלת עליהם להכיר בתוקפנות שלהם.

5.      לאור היותה של עמדה זו מתבוססת במבנה יחסים סימביוטי שאיננו מאפשר צמיחה והתפתחות. 

לאור היותה של העמדה הקרבנית מונחת על מצע נפשי היסטורי האוצר בתוכו קונפליקטים בלתי פתורים סביב היחסים המוקדמים, יש צורך, ככל שזה ניתן, לעבד היבטים נפשיים מודחקים ומנותקים אלה.

יש לסייע למטופלים אלה "לרכך" את הסופר אגו שלהם על מנת לסייע להם לראות את עמדותיהם "השליליות" כלפי האובייקט (כעס, אכזבה, תסכול) כלגיטימיים ושאינם מסלקים את העמדות "החיוביות" שלהם כלפי האובייקט. יש לסייע להם להכיל את הרעיון לפיו הם אינם הופכים באחת לכפויי טובה ו"רעים" מעצם ביטוי עמדות אלה שלאורך השנים הודחקו ונותקו מהתודעה.

לצד זה, יש לסייע למטופלים לראות את המציאות הזוגית אותה הם מנהלים (ויחסים בכלל) באור אינטגרטיבי. תהליך זה כרוך בהשתתת יחסי אמון עם המטפל ועליו להתנהל ברגישות ואמפתיה. בתהליך זה המתאפיין בשחרור הדרגתי של ההגנה המפצלת ושאר ההגנות הנלוות לה, הם נותרים חשופים ולכן במקביל חשוב לסייע להם לכונן את העצמי שלהם מחדש על בסיס נוכחותו של אובייקט פנימי טוב, עליו יוכלו להישען, על העצמה ועל הצמחת אחריות אישית וכינון של מוקד שליטה פנימי.

המעבר מעמדה מפוצלת לעמדה אינטגרטיבית כרוך בהתפתחות היכולת להסמלה, לאור היותה של יכולת מנטאלית זו מאפשרת לראות את המחשבות האישיות כיצירות אישיות ולא כעובדות מוצקות.

בהקשר זה, הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן טען בספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" כי "ההישג של יצירת סמלים מובהקת מאפשר לאדם לחוות עצמו כאדם החושב את מחשבותיו ומרגיש את רגשותיו. באופן זה, מחשבות ורגשות נחווים במידה רבה כיצירות אישיות שניתן להבינן (לפרשן). לפיכך, לטוב ולרע, האדם מפתח רגשות אחריות לפעולותיו הפסיכולוגיות (מחשבות, רגשות והתנהגות)".

אסיים בציטוט מטעמו של הפסיכואנליטיקאי וורן פולנד, (מתוך: המאמר של תומס אוגדן- אמת ושינוי נפשי) "המרחב המקודש של הקשבה, קריאה ושיחה פתוחות לחלוטין מצריך פגיעות, וזו מתקיימת במצב של אמון מירבי – אמון בנדיבותו הבסיסית של הזולת, ואמון בחוסן של העצמי שלי – כך שאוכל להתפרק ואף להשתנות בהרבה, בלי לאבד את תחושת העצמי הבסיסי שלי"

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת סטודנטים ואנשי מקצוע

0537226836

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.