העברה נגדית

"כל פסיכואנליטיקאי מרחיק לכת עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו. ולפיכך אנו דורשים ממנו שיתחיל את פעילותו באנליזה עצמית וימשיך להעמיק בה ברציפות במקביל להתנסויותיו עם מטופליו (פרויד מתוך: סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית)".

שלום חברים,

האם גם אתם לעתים תוהים כיצד היה עולה ומתהווה טיפול מסוים, לו היה מנהל/ת אותו מטפל/ת אחר/ת? האם הטיפול היה עוסק באותם תכנים ובאותם דגשים? האם יחסי ההעברה וההעברה הנגדית היו זהים? האם שונים? האם היחסים הטיפוליים היו עמוקים יותר, אינטימיים יותר, רגועים וקלילים יותר, או שמא מרוחקים יותר, זהירים יותר?

הודות לגישה ההתייחסותית אנו היום מודעים יותר מאי פעם בעבר כי הסובייקטיביות שלנו משפיעה ומעצבת את הדינמיקה הטיפולית, שסגנונו האישי, אישיותו הייחודית ונטיותיו האישיות והמקצועיות של המטפל משפיעות על הסובייקטיביות של המטופלים.

היום ברור יותר מאי פעם שהמטופל שנגלה לנגד עינינו בקליניקה מבטא עולם תוך נפשי הנתון והמתעצב תחת השפעת הסובייקטיביות שלנו. שישנה אינטראקציה בין הלא מודע של המטופלים שלנו עם הלא מודע שלנו, היוצרת מהות סובייקטיבית שלישית. שאספקטים נפשיים של המטופלים, כמו גם שלנו, לא יופיעו בהכרח באותה המתכונת ובכל אינטראקציה טיפולית. שמטופלים לא ירקמו את אותם יחסי טיפול אתנו בדיוק כפי שירקמו עם מטפלים אחרים. כמו"כ, שלא יציגו בהכרח את אותה פנומנולוגיה נפשית הכוללת את אותם חרדות, משאלות, מכאובי נפש, כמיהות, הגנות, יחסי אובייקט פנימיים ועוד.

המאמר להלן, העוסק בהעברה נגדית ובאינטר סובייקטיביות, יפתח בסקירה היסטורית אודות התייחסותם של פרויד, קליין וביון את ההעברה הנגדית. ימשיך בניסיון לעמוד על ההבדל בין העברה נגדית ואינטר סובייקטיביות. יתייחס לשאלה מדוע מעדיפה הפסיכואנליזה ההתייחסותית את המונח אינטר סובייקטיביות על פני העברה/העברה נגדית. יציג את החידוש שהביא עמו אוגדן לרעיון הreverie של ביון. ולסיום יסביר במה שונה עמדתו של אוגדן בנוגע לאינטרסובייקטיביות מעמדתם של ההתייחסותיים?

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הפסיכואנליזה בתחילת דרכה ראתה את המטפל כלוח חלק עליו משליך המטופל כמו על ציור את קווי המתאר והתוכן (סופר אגו, משאלות, דחפים, הגנות, העברה, התנגדות וכו') של הנפש שלו, בדגש על אזוריה הלא מודעים. בעצם הדימוי היותר מדויק מופיע בכתביו של פרויד על ליאונרדו דה וינצ'י, שם הוא עושה הבחנה בין הפסיכואנליזה לסוגסטיה: "המטפל בסוגסטיה מתפקד כמו הצייר, המוסיף בזו אחר זו שכבות צבע על הקנווס הריק. ואילו הפסיכואנליטיקאי כמוהו כפסל, המוריד חלקים מהסלע עד שמופיעה הדמות שחבויה בו (מתוך: זיגמונד פרויד - הטיפול הפסיכואנליטי)".

כך או אחרת, על מנת לחשוף את התוכן הלא מודע, המטפל השתמש בטכניקות של אסוציאציות חופשיות, ניתוח חלומות ויחסי העברה. הכיוון הוא חד סיטרי ולכן הוא נע מהמטופל המלא בתוכן הנפשי והלא מודע, אל המטפל הקולט את התוכן. בכדי לא "לזהם" את התוכן הנפשי הלא מודע המועבר מהמטופל, המגיע באמצעות תנועה חד כיוונית זו, קבע פרויד כי על המטפלים להשהות את הסובייקטיביות שלהם לחלוטין.

ומה עם מטפלים שאינם מצליחים למנוע דליפה של היבטים סובייקטיביים של עצמם בתהליך של העברה נגדית? אליבא דפרויד, חזקה עליהם לגבור עליה: "נעשינו ערים ל"העברה הנגדית", המופיעה אצל הרופא כתוצאה מהשפעתו של המטופל על רגשותיו הלא מודעים, ואין אנו רחוקים מלהעלות את הדרישה שהרופא יכיר בהעברה הנגדית ויתגבר עליה (פרויד מתוך: סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית)".

באופן כללי, פרויד מיעט להתייחס להעברה הנגדית ובעיקר המעיט בחשיבותה ובהשפעתה על התהליך הטיפולי. בבדיחות הדעת יש האומרים כי לפרויד הייתה העברה נגדית שלילית להעברה הנגדית.

בשנת 1910 כאשר נשא פרויד את הרצאת הפתיחה בנוגע ל"סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית", בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי השני שהתקיים בנירנברג, הוא אמנם הכיר בעצם קיומה, אך בעיקר ראה בה מכשול: "כל פסיכואנליטיקאי מרחיק לכת עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו. ולפיכך אנו דורשים ממנו שיתחיל את פעילותו באנליזה עצמית וימשיך להעמיק בה ברציפות במקביל להתנסויותיו עם מטופליו (פרויד מתוך: סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית)".

הפסיכואנליזה שנוסדה בתקופה בה יוקרתו של המדע הייתה בשיאה, נטתה בהשפעת פרויד לגישה פוזיטיביסטית. לפיכך, חקירת הלא מודע, כמרכז הכובד של הטיפול הפסיכואנליטי, חייבת להתנהל בעזרת כלים סטריליים ולהיות נתונה בידיו המקצועיות של המטפל, שהוא כמו המדען או המנתח חייב לשקוד על פיתוח מיומנותו:

"אני ממליץ לעמיתי ומפציר בהם במידה שאין למעלה ממנה, שבמהלך הטיפול הפסיכואנליטי יראו ברופא דוגמה ומופת, שכן הוא מסיט הצדה את כל רגשותיו ואפילו את רחמיו האנושיים ומפנה את כל כוחות הנפש שלו למטרה אחת ויחידה: לבצע את הניתוח במיומנות רבה ככל האפשר.... המטרה היא לסייע למטפל להתמודד עם התנגדויות ואף "להביא לשמירה מבורכת על חיי הרגש שלו (פרויד מתוך: "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי").

ולמרות זאת, באופן מפתיע ובוודאי מקדים את זמנו, ביטא פרויד בהתייחסות אחרת הכרה בתרומתה האפשרית של ההעברה הנגדית באיסוף מידע אודות הלא מודע של המטופל: על המטפל "להפנות את הלא מודע שלו אל הלא מודע של המטופל כמעין איבר קולט... כך יכול הלא מודע של הרופא לשחזר מתוך נגזרות הלא מודע שהוא שומע, את אותו לא מודע הקובע את הבזקי המחשבה של החולה (פרויד מתוך: "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי").

פרויד הוסיף שכדי שהמטפל יוכל לעשות שימוש איכותי בלא מודע שלו כאיבר קולט "אסור לו לסבול התנגדויות כלשהן אצל עצמו שימנעו מן התודעה שלו את מה שהלא מודע שלו יודע, שאם לא כן הוא עצמו יכניס לתוך האנליזה בחירה ועיוות מסוג חדש שהשפעתם תהיה מזיקה הרבה יותר מזו שהייתה נגרמת ע"י מאמץ מרוכז מודע. על מנת לעמוד ביעד זה ממשיך וקובע פרויד, שעל המטפל להיות לא רק נורמלי כדבריו אלא "לעבור היטהרות פסיכואנליטית" שתסייע לו להתוודע אל תסביכיו. אם כן, פרויד מבטא הכרה בפוטנציאל תרומתה של ההעברה הנגדית בתהליך מיפוי הנפש הלא מודעת והמודעת, אך מצרף אליה אזהרת שימוש.

קליין שטבעה את המושג "הזדהות השלכתית", ביקשה לתאר קיומה של דינמיקה טיפולית מורכבת, בה הלא מודע של המטופל מושלך לפעמים בעצמה לתוך נפש המטפל למטרת שליטה בו ולמטרות נוספות. בעזרת תוספת זו הפכה קליין את המרחב הטיפולי באחת למרחב פראי יותר, בו למטופל יכולת השפעה על הלא מודע של המטפל, ושמידת השליטה של המטפל במרחב זה מוגבלת מאוד. על מנת לנטרל השפעות אלה הציעה קליין כמו פרויד שעל המטפלים להיות מעובדים באופן מלא.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

ביון לקח את רעיון ההזדהות ההשלכתית למחוזות אינטר סובייקטיביים. הוא טען כי זו הנה למעשה צורת תקשורת לא מודעת העומדת לרשות המטופלים, המסייעת להם להעביר תכנים נפשיים (רכיבי ביתא) פרה ורבליים וראשוניים ישירות לתוך נפשו של המטפל. היות וחומרי נפש אלה הנם פרה ורבליים וראשוניים, אין למטופלים דרך להעביר אותם למטפל אלא באמצעות הזדהות השלכתית.

על המטפל לקלוט לתוכו חומרי נפש אלה, ואף שהם עשויים להיות מטלטלים, מעוררים אי נחת, ואפילו בלתי נסבלים, להשאיר אותם בתוכו, להרהר בהם באמצעות reverie, להרגיש אותם ולאפשר להם הדהוד פנימי בטרם יחזיר אותם למטופל מעובדים בעזרת פירוש (פונקציית אלפא).

ביסוד תהליך זה עומד הרעיון המוכר של תנועה חד סיטרית של חומרי נפש לא מודעים - מצד המטופל אל המטפל. לפיכך, על המטפל בתהליך העיבוד של החומרים הנפשיים לזהות את התכנים המושלכים לתוכו, ככאלה שמקורם בנפש המטופל, ע"י כך שיזהה אותם כתכנים זרים שאינם שלו. ברם, האם אומנם יכול המטפל להבחין ולהפריד בין חומרי נפשו שלו לחומרי הנפש של המטופל?

על האנליטיקאי לזהות חומרי נפש מושלכים בתהליך של הזדהות השלכתית כתכנים זרים?

אם שואלים את אוגדן, אז המאמץ איננו בכיוון הנכון. אוגדן לעומת ביון איננו מתייחס למרחב הטיפולי ככזה הכולל בו אובייקט וסובייקט בלבד, אלא מנקודת מבטו המרחב הטיפולי הוא מרחב אינטרסובייקטיבי, הכולל מטפל ומטופל כאינדיבידואלים נפרדים, שלכל אחד גוף משלו, היסטוריה משלו וכן הלאה, המקיימים מגע רגשי מודע ושאיננו מודע, שמתוכו נוצרת סובייקטיביות שלישית היא: השלישי האנליטי".

"האינטר סובייקטיביות של אנליטיקאי מטופל מתקיימת בצוותא תוך כדי מתח דינמי עם קיומם של האנליטיקאי והמטופל כאינדיבידואלים נפרדים, כל אחד מהם ומחשבותיו, רגשותיו, תחושותיו, מציאותו הגופנית, זהותו הפסיכולוגית וכן הלאה... האינטר סובייקטיבי והסובייקטיבי האינדיבידואלי יוצרים, שוללים ומשמרים זה את זה". כמו ויניקוט כך אוגדן טוען כי אין לנסות ליישב את הפרדוקס המובנה אלא להיות סבלניים כלפיו ולכבדו.

על כן, בניגוד לביון הוא טוען ש"המשימה איננה להפריד בין היסודות שמרכיבים את היחסים ביניהם (בין המטפל למטופל) ולקבוע אילו מאפיינים שייכים לכל אחד מן השותפים בקשר. אדרבא, מנקודת הראות של תלות הדדית בין סובייקט לאובייקט, המשימה האנליטית כרוכה במאמץ לתאר, באופן מלא ככל האפשר, את אופייה הייחודי של ההתנסות במשחק הגומלין בין סובייקטיביות אינדיבידואלית לבין אינטר סובייקטיביות".

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

אוגדן מרחיב את הרעיון של פרויד ובהמשך של ביון בדבר האפשרות של המטפל להשתמש בלא מודע שלו כאיבר קולט בתוך שדה אינטר סובייקטיבי בעזרת ה-reverie, תוך שהוא יוצק לו משמעות נוספת ועמוקה יותר. לשיטתו הreverie הנה התרחשות אישית / פרטית ובו בזמן התרחשות אינטר סובייקטיבית. הreverie טוען אוגדן הוא ממד פרטי עדין של החוויה, הכרוך בהיבטים היומיומיים עד מבוכה ועם זאת כה חשובים של חיינו. הוא מצטט בספרו "על אי היכולת לחלום" את רנדל ג'ארל שטוען שהreverie הם דברים שנוצרים מתוך החיים ומתוך העולם שהחיים שוכנים בו... הם על אנשים: אנשים עובדים, חושבים על דברים, מתאהבים, חוטפים תנומה, על הרגלו של העולם, הרגילות המוזרה שלו, המוזרות הרגילה שלו". אוגדן מוסיף שאלו הם הרומינציות שלנו, החלומות בהקיץ שלנו, הפנטזיות, התחושות הגופניות, התפיסות החולפות, הדימויים העולים מתוך מצבים של שינה למחצה, מנגינות ומשפטים החולפים במוחנו וכן הלאה".

לאור האמור לעיל, אוגדן להבדיל מביון טוען שתהיה זאת טעות לראות ב- reverie שלנו יצירות פרטיות שלנו, כיוון שreverie הוא בה בעת היבט של מבנה אינטר סובייקטיבי לא מודע, שנוצר במשותף (אך באופן א-סימטרי).

לואיס ארון בספרו "המפגש" טוען שאוגדן, למרות החידוש שלו אודות רעיון הreverie כאיבר קולט בתוך שדה אינטר סובייקטיבי, נשאר נאמן לרעיון היסוד של פרויד (ושל ביון בהמשך) לפיו על המטפל להשתמש בסובייקטיביות שלו לצורך חווית המטופל, אף שהוא מדגיש את טבעה הא-סימטרית של האנליזה. הוא ממשיך ומותח ביקורת עליו על שהוא רואה בסובייקטיביות שלו תגובתית למטופל ולא כיוזמת צורות ייחודיות של אינטראקציה.

לואיס ארון מעדיף את המונח אינטר סובייקטיביות על פני העברה/העברה נגדית משום שלדעתו 1. "מן המונחים סובייקטיביות ואינטר סובייקטיביות לא משתמעת פתולוגיה. 2. משתמעת מהן השפעה דו כיוונית, גם אם לא בהכרח שיוויונית. 3. מונחים אלה מרמזים על זרימה מתמשכת, שוטפת, של השפעה, בניגוד למונח העברה נגדית, שממנו משתמע אירוע מבודד המתרחש מדי פעם".

אני רואה לנכון להדגיש שלואיס ארון כפסיכואנליטיקאי התייחסותי איננו שולל את הרעיון של העולם התוך נפשי ולמעשה את הפסיכולוגיה של אדם אחד, אלא רואה אותה ככזו הניצבת לצדה של הפסיכולוגיה של שניים, תוך ששתי נקודות מבט אלה נמצאות במתח דיאלקטי מתמיד. הפסיכואנליזה ההתייחסותית כוללת את היחסים בין האינדיבידואלי והחברתי, בין אובייקטים פנימיים וקשרים בינאישיים חיצוניים, בין ויסות עצמי לוויסות הדדי.

ארון, אם כן, טוען באופן מפתיע משהו שהפסיכואנליזה ההתייחסותית איננה שוללת את הרעיון של עולם תוך נפשי, שקיים בנפרד מאינטראקציה בינאישית.

השאלה המתבקשת הנה לכן: מדוע הפסיכואנליזה ההתייחסותית כה מזוהה עם הרעיון האינטרסובייקטיבי ושלילתו של רעיון הפסיכולוגיה של אדם אחד, כלומר קיומו של עולם תוך נפשי כבעל קיום הנפרד מתוך הקשר בינאישי? לדבריו, נטייתה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית להדגיש את הפסיכולוגיה של שניים נבעה מרצונה לאזן את הנטייה ההיסטורית של הפסיכולוגיה של אדם אחד, עד כי היה צורך בתיקון.

עד כאן חברים. מקווה שמצאתם את המאמר מפרה את המחשבה ומרחיב את הדעת. מזמין מי מכם שלא נרשם כחבר בבלוג להירשם - ההרשמה חינמית. מוזמנים לכתוב לי הערות, הארות, מחשבות, שאלות ועוד.

שלכם,

בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע (גם אונליין)

0537226836