הכלה - וילפרד ביון

שלום חברים,

בספרו האוטוביוגרפי "סוף שבוע ארוך" ביון מספר כיצד העדיף אחד מעמיתיו הקצינים העונה לשם אסר, למות באש האויב ולא להיכנע. הטנק של אסר על צוותו הוקף בכוחות האויב שדרשו את כניעתם. כל אחד מאנשי הצוות יצא וידיו מונפות באוויר, ומסר עצמו לאויב, אבל אסר יצא אחרון, אוחז באקדח הקולט שלו מתוך כוונה מוצהרת להילחם, והוא נורה במקום.

על כך כתב ביון: "ידעתי בתוך לבי שאם האויב יגיע עד לשוחות שלנו לא אוכל להמשיך להילחם. איני מבין אומץ לב זה של אסר. אני יכול בקלות להעלות בדעתי את כל ההסברים ששמעתי בחיי, אך איני יכול להבין את הדבר עצמו". המאמץ המנטלי של ביון הוקדש אם כן להבנת הדבר עצמו.

המושג הכלה הפך להיות מזוהה עם ביון, שפיתח אותו והעניק לו עומק ומשמעות התפתחותית גדולה, על חיי הנפש והחשיבה של התינוק, למן השלבים הראשוניים של היחסים הדיאדים בין האם לתינוק. עפ"י ביון, האם בהיותה מושקעת רגשית בתינוקה, מפתחת קשב עמוק ורגיש למסריו הלא מילוליים, אשר כוללים רשמים גולמיים, תחושות ורסיסי חוויות חסרות פשר.

ביון מכנה מסרים תקשורתיים פרה-ורבליים אלה בשם: "רכיבי ביתא". הוא ראה ברכיבי ביתא צורות תקשורת ראשוניות, חומרי הגלם הקדומים ביותר אשר טרם עברו התמרה לחשיבה. מבחינתו, רכיבי ביתא אלה, הם "הדבר עצמו" כפי שכינה זאת ביון. בהיותם צורות חשיבה גולמיות וראשוניות, זכו לכינוי פרדוקסלי: "מחשבות שאינן ניתנות לחשיבה".

בנוגע לחשיבה טען ביון כי המחשבה והרגש שזורים זה בזה. המיכל החושב של האם מאפשר את אותה אינטגרציה טבעית וחיונית בין הרגש למחשבה. הפרדה אם קיימת בין הרגש והמחשבה הנה תוצאה של טראומה הנובעת מקריסת ההכלה של האם.

לדעת ביון, רכיבי הביתא יחפשו לקבל ביטוי והכרה היות והנפש מבקשת להתפתח באמצעות החשיבה ומפגש עם האמת. בכך, בעצם ביון סותר את הרעיון של פרויד אודות ההנעה הליבידינאלית המושתתת על קיומו של "עקרון העונג". ביון טען, כי האמת (ולא עקרון העונג) אודות עצמו הנה מושא לתשוקה ולחיים של האדם וכי היא זו אשר מניעה אותו בעולם. התשוקה לאמת המוזנת ע"י דחף החיים הנה המצע עליו יושבת הנפש. וזאת אף שהאמת הנה כרוכה פעמים רבות במפגש עם כאב ובנשיאת סבל.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

תהליך ההכלה מבחינת ביון הנו תהליך אינטראקטיבי, המתקיים בין האם לתינוקה. תהליך זה, מורכב מאוד מבחינה מנטלית, היות והוא מצריך פניות רגשית גדולה מאוד מצד האם, על מנת לאפשר קליטה של אותם רכיבי ביתא, כשהיא לעתים קרובות נתונה תחת לחץ רגשי לא מבוטל, המגיע מצד התינוק.

משה לנדאו במאמרו מחשבות על מיכל מוכל טוען שביון סבור שבכל קשר בין שני אנשים מתקיים ממד של ניסיון לידיעה (K) לצד רגשות של אהבה (L) ושנאה (H). התקפה על החיבורים מסומנת ע"י הסימן מינוס. שלושת אלה הן, לדעת ביון, החוליות המקשרות יחסים רגשיים בין בני אדם. הידיעה מתייחסת לניסיון של הסובייקט ללמוד את יחסיו עם האובייקט, ללמוד את האובייקט ואת האמת אודות המציאות הפנימית שלו ע"י אינטרוספקציה, למידה והקשבה פנימית באמצעות יחסיו עם האובייקט. תהליך הידיעה העצמית כרוך בספק, תסכול, אכזבה, באי ידיעה ובידיעה שגויה כמו גם, בכאב מתוך המפגש עם האין.

כך למשל, מטופל המבקש מהמטפל להיות במגע עם התסמינים עמם הגיע לטיפול, מסיט דרך כך את מרכז הכובד הטיפולי מהתפתחות החוויה הרגשית וההיכרות ההדדית, אל עבר היבטים פונקציונליים. ניתן להניח על יסוד הרעיון של ביון כי המטופל בעצם מבקש להימנע מלפתח רגשות חיוביים כלפי המטפל (-L) ולהימנע מלהכיר את המטפל ואת עצמו בעזרת החוויה המשותפת עם המטפל (-K).

אליבא דביון זוהי בעצם התקפה על החוליות המחברות את הקשר בין שני אנשים. ללא חיבור זה כאמור לא יכולה לצמוח ידיעה אודות העצמי, האחרים והיחסים שלי עם אחרים.

ההכלה מחייבת את האם לחשיבה אודות ההדהוד הפנימי המתקיים בה, של החומרים הנפשים המחלחלים וחודרים אל תוך נפשה. תהליך ההכלה הנה פעולה אקטיבית. המיכל של האם הוא מיכל פעיל, אקטיבי, מחפש, שואל, בוחן, מתלבט. כלומר הכלה היא אקט. היא פעולה.

לצורך ההכלה האם משתמשת ביכולתה לרברי. זוהי יכולתה של האם להיות פתוחה להשלכות של התינוק, להכילן ולעכלן עבורו. במצב זה, התינוק מפנים חוויה מתקנת אל מול המצב השלילי בו היה נתון. בהמשך ההתפתחות הוא יכול להפנים את יכולת ההכלה, שהופכת להיות חלק ממנו. התינוק מפתח יכולת לשינוי התסכול והאין ומתרחשת למידה מתוך התנסות, המאפשרת התפתחות וגדילה נפשית.

בהקבלה לשדה הטיפולי, על מנת להימנע מפגיעה בכושרו של המיכל, לפי ביון, על המטפל להגיע משוחרר מתשוקה או זיכרון. עליו להימנע מסדר יום טיפולי. להימנע מלכוון את המטופל אל עבר יעדים שנראים לו כראויים עבור המטופל. כמו"כ, עליו להגיע נקי ממחשבות תאורטיות או השקפות מקצועיות העלולות לחבל גם הן בפניותו של המיכל לקלוט את אותם חומרים מנטליים המגיעים מצד המטופל.

ההכלה מייצרת החזקה מנטלית של התינוק הנמצא בשלבים הראשונים להתפתחותו במצב דיסאינטגרטיבי ומאוים ע"י חרדה פסיכוטית. זוהי איננה ההחזקה החיצונית אליה ויניקוט מתייחס. אלא המדובר בהחזקה בעלת אופי פנימי המתבסס על פעולות מנטליות פנימיות העוברות בשלב מתקדם למהלך קומוניקטיבי.

ההכלה מאפשרת את החזקתם של כלל המרכיבים של התינוק באופן המתארגן בהדרגה ליחידה אינטגרטיבית אחת. חלקי העצמי המצויים במגע דרך הכלה פרשנית, יוצרים בהדרגה מבנה מאורגן ואחיד של חלקי העצמי. אינטגרציה של חלקי העצמי מותנית בקיומה של הכלה שאיננה מתסכלת באופן טראומטי.

הכלה "בריאה" היא כזו שאומנם מתקיימים בה אינטרוולים בין צורך למענה, אולם, כאלה שהתינוק מסוגל לשאת אותם בעזרת פיתוח של ייצוגים מנטליים המסייעים בהרגעה עצמית. התסכול המתפתח מתוקף האינטרוול מעודד התפתחות יכולת דמיון וחשיבה. כושר החשיבה המתפתח של התינוק מאפשר לו לבסס תחושת ביטחון שהמענה בוא יבוא.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

לעומת זאת, כאשר האם איננה מתפקדת כמיכל תקין מסיבות שונות (מסיבות הקשורות בבעיות הנעוצות בבריאותה הנפשית או בשל טרדות הקשורות במציאות החיצונית, או מפאת קשיים ובעיות הקשורים במאפייני התינוק - טמפרמנט גבוה, עוינות גבוהה, צרות עין, אוטיזם וכדו'), התינוק נתון במצוקה נפשית והחשיבה שלו איננה מתפתחת. רכיבי הביתא אינם עוברים התמרה לרכיבי אלפא, וכך התינוק נותר שבוי בתוך עולם פנימי כאוטי, מפורק, חרדתי ורדוף אשר איננו מאפשר התפתחות של חשיבה.

תהליך זה הנו הרסני, יש בו חוויה של מוות וסופיות, ותהליך הגילוי, הספקות, האינטרוספקציה נבלם. התינוק נותר חשוף לפחדיו. האובייקט שכשל בהכלה נחווה כאובייקט רע. תהליך אינטראקטיבי זה מסלים כשהאם מגיבה בצורה תוקפנית כלפי ההשלכות ופחדי המוות של התינוק. תהליך זה מקטין את כושרו המנטלי לשאת כל חוויה רגשית ללא עיבוד והכלה. וכך התינוק מקיא מתוכו את החוויות הרגשיות באופן שאיננו מאפשר שינוי החוויה הרגשית באמצעות למידה מתוך התנסות, והמשמעות של זה הנה השמטת ההתפתחות של חשיבה סימבולית ראשונית. בהיעדר הכלה החרדה מציפה ואין לכן יכולת לדמיין, לחשוב וליצור פעילות מנטלית חדשה.

כושרו של המיכל מושפע לחלוטין מאופי האינטראקציה עם המוכל. תינוק בעל אופי שקט, חייכני ורגוע מגדיל את כושר ההכלה של אמו. האינטראקציה עם תינוק זה מייצרת בתוכה מרחב פנימי רגוע ושקט. ומתוקף מרחב פנימי כזה, מתרחבת היצירתיות של האם וכושר ההכלה שלה גדל. לעומת זאת, תינוק בעל מזג פחות נוח, הנוטה יותר לבכי, לתוקפנות, לעוינות יצמצם את כושר ההכלה של האם ויביא בכך גם לצמצום כושר היצירתיות שבה.

בהקבלה לשדה הטיפולי, מטופל המגיב באופן חיובי להתערבויות של המטפל, יעורר בו שביעות רצון גדולה יותר. המרחב הפנימי הגדל של המטפל יהיה מצע לדמיון ויצירתיות גדולים יותר. לעומת זאת, מטופל אשר מגיב באופן שלילי להתערבויות הטיפוליות, יעורר במטפל תחושת תסכול, חוסר אונים, תסכול וכעס. המרחב הפנימי שלו יצטמצם והדמיון והיצירתיות שלו יקטנו.

בספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" אוגדן טוען, ש"אם הוא (המטפל) מצליח להכיל את הרגשות שהוזרמו אליו מבלי פשוט לזרוק אותם בחזרה אל תוך המשליך, עשויה להתרחש תזוזה ביחסים בין המשליך והמקבל שתוביל לגדילה פסיכולוגית. ה"עיבוד" של ההזדהות ההשלכתית ע"י המקבל הוא לא רק החזרת התוכן הפסיכולוגי המעובד למשליך. למעשה מדובר בשינוי אופן ההכלה האינטר-סובייקטיבי שמעצב הזוג שנמצא באינטראקציה, וכך נוצרת דרך חדשה לחוות תכנים פסיכולוגיים ישנים. לאו דווקא התכנים הפסיכולוגיים הם שעוברים שינוי, אלא ההקשר האינטר-סובייקטיבי של תכנים אלה הוא שמשתנה".

תיאור מקרה

מטופלת נשואה בשנות השלושים שלה בה טיפלתי סביב סוגיה של קונפליקט ביחסיה הזוגיים עם בעלה, הפגינה עמידות גבוהה לכל אקט טיפולי מצידי. השיקופים, התהיות, ההארות, הפרשנויות, ההדהוד האמפתי, הניסוח מחדש כל אלה ועוד, עמדו מול קיר מגן מבוצר ואטום שיצר בתוכי את הרושם שאין ביכולתי להשפיע עליה ובעצם לסייע לה. חשתי שהטיפול ובכלל זה אנוכי אינם משמעותיים עבורה אף שבסה"כ היא הגיעה באופן סדיר למפגשים.

ככל שחלף הזמן תחושות ייאוש ותסכול גדולים אפפו אותי בטיפול זה. תחושות אלה נמשכו לאורך תקופה טיפולית שנמשכה חודשים ארוכים, וביססו בתוכי את ההרגשה, שאינני מצליח ברמה הבסיסית להיבנות כמיכל עבורה. תחושות תסכול וייאוש אלה, שהלכו והחריפו הובילו אותי להתאמץ עוד יותר, ולהעמיק עוד יותר את המפגש בין הפרשנויות שלי לרגשות שלה, סביב יחסיה עם בעלה ויחסי האובייקט המוקדמים שלה, שהצביעו על קיומו של כאב ועצב רב, לנוכח היעדרות פיזית ורגשית מצד הוריה. אולם, כאמור נראה היה שהשיקופים, הפרשנויות ובכלל ההזמנה להתבוננות אינם מעוררים בה כל רגש, סקרנות ותשוקה למחשבה והרהור.

לאחר תקופה שנמשכה חודשים רבים, ביטאה לפתע באחד המפגשים בננו מורת רוח רבה מכך שכאשר לא הגיעה למפגש מסוים לא פניתי לשאול לשלומה. מורת רוח זו התחלפה לתדהמתי חיש מהר לעלבון צורב, שהתבטא בבכי מר שהופיע לראשונה כביטוי רגשי עצמתי מאוד ובלתי צפוי לחלוטין בטיפול.

נבוך מהתפתחות זו, אמרתי לה שאני מופתע מאוד. שלא חשבתי שהמפגשים מעוררים בה רגש כלשהו. נדהמתי כשענתה שלא רק שהמפגשים מעוררים בה רגשות, אלא אף שהמפגשים מעוררים בה רגשות כה עזים עד שלאחר כל מפגש, היא נוהגת לחזור הביתה, להגיף את התריסים ולשכב ללא תנועה למשך דקות ארוכות. או לחלופין להתהלך בעיר במשך דקות ארוכות ללא יעד מוגדר.

תוך שאני מתמודד עם התדהמה שאחזה בי, שאלתי אותה מדוע הסתירה ממני לאורך כל התקופה את הרגשות העזים המתעוררים בה. ענתה: "הייתי חייבת להיות חזקה כמו פלדה".

במפגש זה, ובעיקר לאחריו התחלתי להבין כי התחושה כי אינני משמעותי עבורה הייתה רכיב ביתא שהושלך לתוכי, ושהמקור שלו נעוץ בתוך נפשה שלה . בדרך זו של אנאקטמנט היא בעצם סיפרה לי על תחושת הכאב העצומה, המקננת בתוכה לנוכח תחושתה כי איננה חשה משמעותית בעולם. לא משמעותית עבור בעלה, לא עבור הוריה וכעת חשה כי איננה משמעותית גם... עבורי.

למעשה, על יסוד רעיונותיו של ביון אודות החיבורים, ניתן להעריך שמטופלת זו תקפה את החיבור ביני לבינה כאשר לא אפשרה לרגשות חיוביים מצדה להתפתח כלפיי (-L), כאשר הציגה חזות קפואה ונטולת כל סממן רגשי על אף המאמצים שלי להתקרב (H) ולא אפשרה לעצמה לבטא את רגשותיה ומחשבותיה בנוגע לעצמה, בנוגע אליי ובנוגע לקשר (-K).

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הטיפול באישה זו עורר בי הרהורים רבים בנוגע לטיפול לאורך תקופה ארוכה. חשבתי על הניסיונות שלי לתגבר את המאמצים, כעל השתקפות של המאמצים שלה לעורר מענים רגשיים, מצד הוריה כבר בשלבים הראשונים של יחסיה עמם. על ההקבלה בין הניסיונות הנואשים שלה אל מול הוריה שככל הנראה לא עלו יפה - למאמציי שלי שלא עלו יפה ועל תחושת חוסר הערך שחשה, על היעדר המחויבות הרגשית מצד הוריה, ועל התסכול והייאוש שאפפו אותה בדיוק כפי שאפפו אותי.

חשבתי גם על כך שעשתה מאמץ ניכר להסתיר את מצוקותיה מפני הוריה, אולי לנוכח ציפיותיהם ממנה להפגין עצמה ועמידות. אולי לנוכח האפשרות שגילויים של נזקקות, חולשה, פגיעות נשאו משמעות הראויה לגינוי מצד הוריה. או אולי משום שזוהי הפנמה של הייצוג ההורי "האטום".

הרהרתי באפשרות שההליכה ללא יעד מוגדר בעיר, ולחלופין השכיבה על המיטה בחשכה מוחלטת, נועדו לסייע לה לווסת חרדה פסיכוטית מאיימת. לווסת חרדה מפני עצמי שאיננו מצליח להישאר מוחזק ושואף תחת עומס הרגשות המציף להגיע למצב דיסאינטגרטיבי. תהיתי האם ההליכה והשכיבה נועדו לייצר מצע פיזי המונע דליפה של עצמי זה, נוכח החירור של המעטפת שלו המאיימת לשחרר רגשות עזים ולהציף אותה באופן חסר שליטה.

מטופלת זו דרך מהלך של אנאקמנט מתמשך, "העבירה לי מידע" באופן חוויתי אודות עצמה בתהליך של הזדהות השלכתית, ובעזרת רכיבי ביתא השוכנים בתוכה, על רגשות שליליים הקשורים בפגיעות סביב יחסי אובייקט ראשוניים.

היא "לימדה" אותי באופן מעמיק על חווית היעדר משמעות ועל רגשות נזקקות ותלות בעלי אופי ראשוני, החייבים להיות מוסתרים מחשש לגינוי ולשחזור של חוויות נטישה. על מאמצים מוגברים לעורר את האובייקט אותו חוותה כאטום לצרכיה הרגשיים ועל ייאוש וויתור נוכח כישלונם של מאמצים אלה.

לבסוף היא כאמור שיתפה אותי גם בחרדות פסיכוטיות של התפרקות מנטלית (בהקבלה לסטינג שהתפרק), לנוכח היעדר התמרתם לחשיבה של רכיבי ביתא אלה, באופן שלא יכול היה להביא לוויסות של החרדה והכאב באמצעות חשיבה סימבולית אודות עצמה, אודות יחסיה עמי ואודותיי.

עפ"י ביון, מבחינת מטופלת זו אלה הן כאמור אותן מחשבות שלא יכלה לחשוב אותן. ואני לצערי הרב במקרה זה, טחו עיניי מלראות זאת לנוכח מסך שעמד ביני ובין מידע זה. ביון כינה מסך זה "מסך ביתא".

סימינגטון טען ש"מסך ביתא מעורר באנליטיקאי תחושות, ולא חשיבה שיכולה להסתיים בפירוש, שבתורו יוכל לחבר את המטופל למציאות שאותה הוא שונא וממנה הוא פוחד. האנליטיקאי מוצא עצמו מעיר הערה שנשמעת מאשימה או, לחילופין, הערה שמלאה בהרגעה בנאלית, ושתי האפשרויות לא תוכלנה לחבר את המטופל למזון שנפשו זקוקה לו, כלומר, לאמת הנפשית" (פונקציית אלפא, סימיניגטון).

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע

0537226836