אסוציאציות חופשיות

שלום חברים,

עמנואל ברמן טוען בספר "זיגמונד פרויד הטיפול הפסיכואנליטי" שהספר "מחקרים בהיסטריה" הוא המקור החשוב ביותר להבנת השלבים המוקדמים במסעו של פרויד לעבר גיבוש שיטת הטיפול הפסיכואנליטית.

לדבריו, פרויד תיאר בספר זה, בין היתר, את הטיפול באמי פון נ. (שמה האמתי: פאני מוזר), שסבלה מפחדים ומהלוצינציות על חיות. במהלך הטיפול בה (פגש בה פעמיים ביום) הוא החל בהדרגה נוטש את טכניקות העיסוי, האמבטיות וההשאה ועובר לעמדה של הקשבה לאחר שפשוט ביקשה ממנו לאפשר לה לדבר. וכשהוא מאפשר לה לדבר הוא שומע ממנה שהפחד שלה מבע"ח החל כאשר אחיה נהגו להשליך עליה עכברים מתים כשהייתה בת חמש, כמו"כ, היא מספרת לו גם על מות אחותה בהיותה בת שבע, על מראה דודתה בארון המתים, כשהייתה בת תשע ועוד.

פרויד מצא בדבריה מידע בעל ערך שסייע לו להבין את המקור לסימפטומים שלה. "פרויד מוכן לשמוע, הסמכותיות שלו פוחתת בהדרגה, הקשר הופך שוויוני יותר, והוא מצליח ללמוד מאמי את ערכן של אסוציאציות חופשיות אף שהמושג טרם גובש (עמנואל ברמן)".

איך נולד הרעיון של אסוציאציות חופשיות במוחו של פרויד?

עמנואל ברמן טוען שבמאמר "על ההיסטוריה המוקדמת של הטכניקה הפסיכואנליטית" מסופר שבמהלך תקופת נעוריו פוגש פרויד את ספרו של הסופר היהודי המומר לודוויג בירנה, שנכתב בשנת 1823. בספר זה ישנו חיבור קטן בן ארבעה וחצי עמודים בסך הכול, שכותרתו "כיצד להיות לסופר מקורי בתוך שלושה ימים". את החיבור הזה חותמים המשפטים הבאים: "קחו מספר גיליונות נייר וכתבו עליהם במשך שלושה ימים רצופים כל מה שעובר עליכם בראש ללא כחל וסרק... ובתום שלושה ימים תצאו מגדרכם מרוב השתאות: איזה מחשבות חדשות, שכמותן טרם נשמעו, היו לכם. זוהי כל התורה כולה כיצד להיות לסופר מקורי בתוך שלושה ימים".

כשהסבו את לבו של פרויד 50 שנה לאחר מכן לספריו של בירנה הוא נזכר שספר זה הוא היחיד מבין ספרי ילדותו שנותר מצוי ברשותו ושהוא זוכר מתוכו חיבורים שונים מתוך הכרך, אבל דווקא חיבור זה נשכח מלבו. עם זאת, הוא נדהם לגלות שמחשבות רבות בהן צידד זהות לחלוטין לאלה שמצויים בספרו של בירנה. לאור האמור ניתן להעריך שהרעיון בנוגע לטכניקת האסוציאציות החופשיות נולד בראשו של פרויד בהשפעת ההמלצות של בירנה.

הטכניקה

בתחילת המפגש הטיפולי פרויד הציע להנחות את המטופלים להעלות את הבזקי מחשבותיהם, ללא בקרה וללא סינון, מתוך הנחה שחומרים נפשיים מודחקים יעלו ויצופו. לצורך כך, הוא הציע שהמטופל ישכב על הספה ושהמטפל יישב למראשותיו של המטופל. צורת התמקמות זו מציבה את המטופל במצב נפשי הנמצא בחצי הדרך בין ערות לטראנס היפנוטי. כמו"כ, היא מאפשרת למטפל לשקוע "בקשב מרחף" אודות רצף המחשבות שמעלה המטופל.

פרויד הניח שהמחשבות שמעלה המטופל והשיטוט אל עבר מחשבות נוספות, אינן נוצרות באופן שרירותי אלא כאמור נובעות מכוח עמדות פנימיות חשובות ושהן נושאות משמעות סמלית אותה יש לפענח. הידע התאורטי העומד לרשות המטפל יסייע לו לטוות את חוטי המחשבה שעולים לרקמה מתרחבת, שתעניק פשר ומשמעות אודות הדחפים והמשאלות הלא מודעות העולים מתוך הבזקי המחשבה.

לטענת הפסיכיאטר, הפסיכואנליטיקאי והחוקר נורמן דוידג' ב1895 השלים פרויד את "הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית", "אחד המודלים הראשונים של חקר המוח שכורכים מוח ונפש במכלול אחד, מודל שעד היום הוא נערץ על תחכומו הרב. פרויד הציע ב1888 שכאשר שני תאי עצב יורים בעת ובעונה אחת, ירי זה מאפשר את המשך החיבור (כלומר האסוציאציה) ביניהם. פרויד הדגיש שמה שקושר בין תאי העצב הוא הירי שלהם יחד בזמן, והוא קרא לתופעה "חוק החיבור הנובע מבו זמניות". חוק החיבור מסביר את החשיבות שראה פרויד ב"אסוציאציה החופשית"... שיטת האסוציאציה החופשית מבוססת על ההבנה שכל החיבורים האסוציאטיביים שלנו, אפילו אלה שנדמה שהם "מקריים" ואין בהם כל היגיון, אינם אלא ביטוי לקשרים שנוצרו אי פעם ברשתות הזיכרון שלנו. חוק החיבור הנובע מבו זמניות קושר במרומז בין שינויים ברשתות הזיכרון שלנו, הווי אומר תאי עצב ירו יחד לפני שנים והתחברו יחד, וקשרים ישנים אלה לרוב עדיין שרירים וקיימים ופתאום הם צצים בשרשרת האסוציאציות החופשיות של המטופל".

על מנת לקדם העלאה של החומרים הנפשיים, פרויד טען שעל המטפל להיות אנונימי (להשהות את הסובייקטיביות שלו), נייטראלי (להימנע מביטוי עמדותיו האישיות) ומתנזר (להימנע מסיפוק צרכים רגשיים). גולת הכותרת של הטכניקה היא ההעברה שהופכת להתנגדות שעשויה להתברר לאורך התהליך.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

התהוות ההעברה

פרויד טען במאמר "על פתיחת הטיפול" ש"כל עוד נמשכים הבזקי המחשבה שלו וסיפורו של המטופל ללא מעצור, אין לגעת בנושא של העברה. באשר לתהליך זה, שהוא העדין והמסובך מכולם יש להמתין עד שההעברה תהפוך להתנגדות."

מה כוללת אם כן ההעברה?

ג'ויס מקדוגל טוענת שבמהלך העבודה הנפשית המתקיימת בעזרת האסוציאציות החופשיות, המטפל מפתח במקביל תיאוריות "חופשיות" במוחו, דרך הניסיון לעבד ולארגן את החומר האנליטי המהווה את תוכנה של כל פגישה. דרך ההקשבה לאסוציאציות החופשיות היא מנסה לצפות מראש את ההיבטים השונים של כל מערכת יחסים מופנמת, בידיעה שהחוויות הרגשיות המשתנות יביאו לתהפוכות ולשינויים רבים. ישנם לדבריה כמה אימהות, כמה אבות ועוד בני אדם "מפוצלים" רבים מהעבר ביקום הפנימי של כל אדם. היא מוסיפה שבמרוצת הזמן היא הופכת להיות למייצגת של האידיאלים האישיים של כל מטופל, ומגלמת את כל מה שמנע את הגשמתם והיווה מכשול בדרכו לחיי הרפתקה מרגשים, גם אם מורכבים ומתסכלים לעתים.

התנגדות גלויה לאסוציאציות חופשיות

פרויד טען שהתנגדות המתאפיינת "בהצהרה סרבנית" לפיה אין למטופלים הבזקי מחשבה, מחייבת אותנו "לחזור ולהצהיר נמרצות באוזני המטופל שהיעדר הבזקי מחשבה כבר בהתחלה הוא דבר שלא ייתכן ושהמדובר בהתנגדות לאנליזה. כך נגרור אותו להודות לראשונה במה ששיערנו, או לחשוף טפח ראשון מהתסביך שלו".

בהנחיה זו של פרויד ניתן לראות ספיחים שנותרו למאפיינים הסמכותיים וההיררכיים של הטיפול האנליטי בשעתו. עם זאת, לצד זה באורח מפתיע משהו פרויד ער מאוד למשמעות הרגשית של הקשר הטיפולי ולחשיבותו הרבה וכך הוא מוסיף: "מטרתו הראשונה של הטיפול הייתה ונשארה לחבר את המטופל אליו ואל דמות הרופא. אם נשכנע אותו בעניין הרציני שיש לנו בו, נסיר בקפידה את ההתנגדויות העולות בהתחלה ונמנע ממשגים מסוימים, התקשרותו של המטופל אל הרופא תיווצר מאליה, והוא יקצה לו מקום של אחת הדמויות שהורגל לזכות בחיבה מהן. אלא שהצלחה ראשונה זו עלולה להיהרס אם נאמץ מלכתחילה נקודת ראות אחרת מזו של הבנה אמפתית".

התנגדות סמויה לאסוציאציות חופשיות

על מנת להתמודד בצורה יעילה עם התנגדות סמויה הוא מתריע כי על המטפל להיות מודע לכך שטכניקת האסוציאציות החופשיות חייבת להישען על ספונטניות, אחרת מדובר בהתנגדות: "ישנם מטופלים, אשר החל מהשעות הראשונות מכינים בקפידה את סיפורם, כביכול כדי להבטיח ניצול טוב יותר של זמן הטיפול. מה שנעטף כך במסווה של קפדנות, אינו אלא התנגדות. אנו ממליצים להימנע מהכנות כאלה שנועדו אך ורק להתגונן מפני עלייתם של הבזקי מחשבה בלתי רצויים."

פרשנות

פרויד מזהיר ממתן פרשנויות מהירות בטרם נוסדה ברית טיפולית יציבה. "הליכה בדרך זו תפגע אנושות באמינותו של האנליטיקאי ובעניין עצמו, ותעורר את המחאות הנמרצות ביותר... האפקט הטיפולי המידי יהיה שווה לאפס, ואילו הרתעת המטופל מאנליזה תהיה סופית. אפילו בשלבים המאוחרים של הטיפול מן הראוי לנהוג בזהירות ולא להציע פתרון לסימפטום או תרגום למשאלה לפני שהמטופל בעצמו יעמוד רק צעד קטן לפני פתרון בכוחות עצמו."

מאבק מוחות

פרנצי במאמרו "על הטכניקה הפסיכואנליטית עומד מקרוב על צורות התנגדות נוספות מצד המטופלים סביב יישומה של טכניקת האסוציאציות החופשיות. הוא מתאר את ההתנגדות כמאבק מוחות: "ככל שהמטופל יבין את ההנחיה טוב יותר לדבריו כך יוכל להכות בנו בנשקנו שלנו". הוא מתאר מספר צורות התנגדות שהוא מעלה כמו גם את הדרך להתמודד אתן. אני מוצא את תיאוריו את צורות ההתנגדות והפתרונות שהוא מציע מעניינים ומשעשעים בו זמנית.

כך למשל, הוא טוען כי ההנחיה למטופלים לומר כל אשר עולה בדעתם עלולה להביא מטופלים להעלות רק אסוציאציות "חסרות שחר". וכיצד הוא מציע להתמודד עם התנגדות זו? "אם לא תקטע אותם ותיתן להם להמשיך, בתקווה שבמשך הזמן יתעייפו מהתהליך, צפויה לך פעמים רבות אכזבה".

בהמשך הוא מתאר שיח מתנצח אפשרי בין המטפל למטופל סביב ההנחיה שכביכול מעניקה למטופל את החירות להעלות כל אשר בדעתו. אל מול טענה זו טוען פרנצי : "אמנם דרשנו מהמטופל לומר כל אשר עולה על דעתו, לרבות הדברים השטותיים, אבל בשום אופן לא דרשנו שיאמר לנו אך ורק שטויות, או מילים בלי קשר". ועוד הוא מוסיף "אסור לנו להתרגז, שהרי בכך השיג המטופל את מטרתו".

אם מצאתם צורת התנגדות זו משעשעת בוודאי תמצאו גם את הדוגמה הבאה שמביא פרנצי: "מה עליו לעשות (על המטופל) אם לא עולות על דעתו מילים שלמות, אלא רק הגאים לא מובחנים, קולות של חיות, או מנגינות במקום מילים"? או אז מציע פרנצי לאפשר למטופל לפעול באופן זה אפילו ביתר שאת אך בו בזמן להסב את לבו "לכוונה הרעה הנחבאת מאחורי חששותיו".

במקרים של שתיקה ממושכת של מטופלים מציע פרנצי לאפשר אותה ובסיומה לתהות עם המטופל באשר לתוכנה הנפשי. במקרה של תשובות קונקרטיות נטולות משמעות נפשית, כגון: התבוננתי באחד החפצים בחדר או התמקדתי בכאב בחלק זה או אחר של הגוף מציע פרנצי לחזור ולהסביר למטופל שעליו לומר כל מה שמתחולל בקרבו, כלומר תחושות, מחשבות, רגשות ודחפים.

במקרים בהם ההסברים לא מסייעים להביא לסיום את השתיקה פרנצי מציע סוג של מאבק כוח: "להציב מול שתיקת המטופל את השתיקה שלנו". ואל מול איום מפני הירדמות מפאת שעמום מרגיע פרנצי וטוען שסיטואציה בה המטופל יישן לאורך כל הסשן הטיפולי איננה קיימת. וכך ממשיך פרנצי במאמרו זה להעלות צורות התנגדות שונות ומשונות והצעות אפשריות להתמודדות.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הגישה הקלסית לעומת הגישה ההתייחסותית כלפי אסוציאציות חופשיות

"הגישה הקלסית רואה אסוציאציות חופשיות כמשהו שנקבע ע"י קונפליקט דינמי, לא מודע, אשר בהיעדר התערבות מצד האנליטיקאי או התנגדות פנימית ייפרש באופן ספונטני (לואיס ארון, מתוך: המפגש). לעומת גישה זו, לדברי לואיס ארון, "במרכזו של מודל התייחסותי, מצוי הרעיון כי משאלות וקונפליקטים המתגלים דרך האסוציאציות של המטופל ונדמים כינקותיים אינם רק או בעיקר שרידים מן העבר הנכפים באופן מלאכותי על השדה הטיפולי, אלא הם השתקפויות של יחסי הגומלין והמפגשים הממשיים עם האנליטיקאי האינדיבידואלי הייחודי, על כל מאפייניו האידיוסינקרטיים והספציפיים".

טראומה

שימוש בטכניקת האסוציאציות החופשיות בשלבים רגישים של עיבוד הזיכרון הטראומטי, המצריך את המטפל להתמקם בעמדה פסיבית של האזנה, עלול להגביר חרדה, להיחוות ככשל בהחזקה שלו ולכן, להעצים תחושת חוסר שליטה וחוסר אונים בקרב מטופלים נפגעי טראומה.

רמת העוררות והדריכות הגבוהה המאפיינת מטופלים נפגעי טראומה, עלולה להחריף ולהתעצם ולהגיע למצב של נסיגה מהקשר הטיפולי. יתר על כן, המרחב הטיפולי העמום והדיפוזי המאפיין את העמדה הפסיבית של המטפל העושה שימוש בטכניקת אסוציאציות חופשיות, עלול לקבל פרשנות רודפנית המגלמת את דמותו של הפוגע דרך תהליכי העברה ובכך להביא, להעצמת המתח והחשדנות בתוך הסיטואציה הטיפולית המושפעת מהעברות טראומה חזקות.

לכאורה, שימוש בטכניקת האסוציאציות החופשיות איננו רלוונטי כשהמוקד הטיפולי איננו התחקות אחר חומרים נפשיים לא מודעים, אלא עיבוד של זיכרונות טראומטיים שמקורם במציאות החיצונית. ברם, יש לדעת, כי מתחת לפגיעות טראומטיות יתכן ורוחשות פגיעות / חסכים / קונפליקטים לא מודעים, המזינים, מגבירים ומעצימים את הפגיעה הטראומטית בגינה הגיע המטופל לטיפול.

וכיצד יש לפעול במצבי משבר אקוטיים? "במצבי משבר חריפים אין כל תועלת באנליזה. המציאות הכואבת תובעת אז את מלוא עניינו של האני, הוא נרתע מאנליזה שמובילה אל תחת לפני השטח ומבקשת לחשוף את השפעות העבר (פרויד, מתוך: אנליזה סופית ואינסופית)".

בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט

טיפול והדרכת אנשי מקצוע